סיגרים שאיפה לשלמות: קיצור תולדות (ועתידות) החבק

מקורו ההיסטורי של החבק ותולדותיו משמשים עד היום מושא למחלוקת חכמים. כך גם ביחס לשאלה האם להסיר את החבק אם לאו.

מאת: עופר דרורי צילום: -- 12/06/11

תחום הסיגרים ידוע באגדות אורבניות לא מעטות האופפות אותו, אך רק לעיתים רחוקות הוא מצליח לפרנס פולמוסים ערים בקרב קהיליית המעשנים. הסיגר הרי ידוע כמקרב בין הבריות, ולא כמחולל מחלוקות. לכן, מפתיע לגלות שבקרב מומחים לדבר נטושה עד היום מחלוקת בדבר מקורו של עיטור הנייר העוטף באהבה את מרבית הסיגרים בשוק – הוא החבק (Band) המפורסם.

הגם שאין חולק כי תכליתו העיקרית כיום היא מיתוגית, תולדות החבק מעורפלות כמעט כמו עשן הסיגר. הנרטיב המוכר בוודאי למרבית האפיסיונאדוס בנושא, מרחיק אותנו במנהרת הזמן עד לארמונה של יקטרינה הגדולה – קיסרית האימפריה הרוסית במאה ה-18, שהייתה ידועה כמעשנת סיגרים בשרשרת (הרגל העלול להיראות היום כמגונה, אף בעיניהם של חובבי סיגרים מושבעים). על-פי האגדה, יקטרינה הייתה לא רק רודנית עריצה אלא גם איסטניסטית כפייתית. היא דרשה מאנשי חצרה שיעטפו את הסיגרים שלה בטבעת משי, כדי שאצבעותיה המלכותיות – אותן הרבו נתיניה החנפנים לנשק – לא תוכתמנה, חלילה, בטבק. כך על-פי האגדה נולד לו החבק הראשון. ה"פטנט" היה כה גאוני שעד מהרה סחף אחריו את שוק הסיגרים בכלל, ואת השוק הקובני בפרט (שבו שימש החבק בראשית דרכו במאה ה-19 כאמצעי למניעת חיקויים זולים למותגי הוואנה, שהציעו סוחרים באירופה).

ואולם, אחד ההיסטוריונים והאספנים הבולטים של קובה בתחום, אנחל פריירה רייס, שהתראיין לכתבה בנושא שהתפרסמה בשנת 1994 במגזין "סיגר אפסיונאדו", הרשה לעצמו לפקפק באגדה ולשחוט את הפרה הקדושה, לא רק בשל היעדר תיעוד היסטורי התומך בה, אלא גם בשל שני טעמים בלשיים משכנעים למדי. ראשית, מקשה רייס, קשה להאמין שגחמה של דמות ברוסיה – בכירה ככל שתהא – תתפשט באופן כה מהיר לשוק הקובני, המרוחק אלפי קילומטרים ממנה, במיוחד בהתחשב במצב התחבורתי של המאה ה-18. שנית, וכאן התמיהה היא כבר סוציולוגית באופייה, הטענה שיקטרינה היתה מוטרדת מכתמי הטבק אינה מתיישבת, בלשון המעטה, עם הרגלי ההיגיינה העצלים של אותה תקופה, שבה אפילו האצולה הסתפקה לרוב באמבטיה חודשית בלבד. אין פלא, איפוא, שאתר המוזיאון לחבקי סיגר ("Up in Smoke" Cigar Band Museum), ועימו גם מקורות פחות "רשמיים", טוענים בתוקף כי חבק הסיגר הראשון המתועד בהיסטוריה הושק בשנות השלושים של המאה ה-19 על-ידי מהגר הולנדי בשם גוסטב בוק שעבד בתעשיית הסיגרים בהוואנה – כלומר הרחק מארמונה ומזמנה של יקטרינה.

בקרב מעשנים בריטים נפוצה גרסה אחרת של האגדה, הטוענת כי חבק הסיגר נועד להשאיר את כפפותיהם הלבנות של הג'נטלמנים הגנדרנים צחות כשלג. האגדה נשענת ככל הנראה על פסקה מספרו של חלוץ הסיגרים מז'נבה זינו דוידוף ("ספר הסיגרים לאנין הטעם"), שלפיה סיגרים מייצור ספרדי במאה ה-19 אכן נשאו עמם פוטנציאל להכתמה. אלא שגם גרסה זו בעייתית, לפחות ככל שמדובר במותגי הוואנה. חששות אסתטיים לא הטרידו את מנוחת ברוני הסיגרים בקובה עד כדי כך שיסכימו לשאת בעלויות הדפסתם והפקתם של החבקים רק בשל טרדותיהם של ג'נטלמנים נשואי-פנים, וטבעי יותר שחידושי טכנולוגיית הדפוס שבאו בעקבות המהפכה התעשייתית והוזילו את עלות החבקים – הם שעודדו את פריחתו של החבק. אך חשוב מכך, בגרסה הבריטית מובלעת הנחה שהסיגרים הקובנים מכתימים את האצבעות, כלומר שהם פחות ממושלמים, ועם הנחה כזו בוודאי אין הקובנים יכולים לחיות בשלום.

גם אם מקורו האמיתי של החבק ישאר עלום לנצח, הרוב יסכימו כי מטרתו של החבק כיום היא בעיקר לבדל בין המותגים השונים ובין ליינים שונים שלהם. כך או אחרת, ההשקעה העצומה בעיצוב ובהדפסת החבקים והערך האסתטי הגלום בהם ובדמויות או בדימויים המעטרים אותם הפכו את חלקם ליצירות אמנות, ומטבע הדברים גם למושא לאספנות, במיוחד ביחס לחבקים של סיגרים שפסו כבר מהעולם. תחביב האספנות של חבקי סיגרים אף זכה לכינוי משלו (vitolophily), ובעבר הרחוק גם יוצרו אלבומים מיוחדים לאספנים, בדומה לאיסוף בולים.

אלא שמשוגעים לתחום אינם מתלבטים רק במחלוקות היסטוריות עקרות. אחת השאלות הפרקטיות ביחס לחבק המעסיקה חובבי סיגרים מאז המצאתו קשורה ב"אתיקט", כלומר בעניינים של נימוסים והליכות. האסכולה השמרנית למשל נאמנה למצוות האנינות של דוידוף, והיא מצדדת בהסרת החבק כדי לא להיחשד בראוותנות (כמובן רק לאחר הדלקת הסיגר והתחממות הדבק באמצעותו מוצמד החבק, על-מנת שלא לפצוע את הסיגר). גיבורי הסדרה "בוסטון ליגל", המתרווחים בסוף כל פרק במרפסת המשרד המהודרת ובידיהם סיגר וויסקי, אימצו את הנוהג, אם כי לנוכח אופיים הרברבני ייתכן שהסרת החבקים בסדרה האמריקאית נועדה להסתיר את העובדה שדני קריין ואלן שור מפנקים עצמם, רחמנא ליצלן, בעשן קובני אסור.

מכל מקום, שאלות הנוגעות להיסטוריית החבק ולמנהגים הקשורים בו מתגמדות לנוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות, המציבות בפני עולם החבקים אתגר מעניין. המארקה הקובנית "קוהיבה" כבר הרימה את הכפפה והייתה הראשונה שהדפיסה הולוגרמה מורכבת על גבי חבקי סדרת הפרימיום "בהיקה", כדי להתמודד עם תופעת החיקויים. יש להניח שזוהי רק ההתחלה, ומי יודע – אולי חבקי העתיד יכילו טכנולוגיית עיקוב זעירה שתאפשר ריגול תעשייתי או דיפלומטי באמצעות בן-ברית תמים כמו סיגר, שהיה עד כה סימן לחברותא. אחרי הכול, בעולם של היום כבר לא נותר שום דבר בטוח, אפילו לא סיגר!