סיגרים שאיפה לשלמות: צ'רצ'יל וניצחון הסיגר

מעטות הדמויות בהיסטוריה שהטביעו חותם כה משמעותי על עולם הסיגרים, אף שלא השתייכו לתעשייה, כוינסטון צ'רצ'יל. שיח העישון שלנו כיום היה שונה לגמרי אלמלא ביקורו המקרי בקובה בשנת 1895

מאת: עופר דרורי צילום: -- 12/06/11

סר וינסטון לאונרד ספנסר צ'רצ'יל (1965-1874) – המדינאי הבריטי הדגול, מנהיגה וראש ממשלתה במלחמת העולם השנייה,משהפך לגיבורהּ של המאה העשרים, חובב סיגרים כפייתי והיסטוריון פורה שכתביו מרובי הכרכים על שתי מלחמות העולם זיכו אותו בפרס נובל לספרות – היה מושא למיזמים ביוגרפיים בהיקף חסר תקדים. יריבו הלורד בלפור אף נטל חירות לעצמו להעיר בקריצה, כי כתיבתו של צ'רצ'יל על-אודות אירועים היסטוריים שבהם נטל חלק, היא עצמה בגדר ביוגרפיה "המוסווית כהיסטוריה". מכל מקום, החיבורים הביוגרפיים על צ'רצ'יל התמקדו מטבע הדברים בקורותיו ופחות בהרגליו האישיים. היו לכך, עם זאת, גם חריגים.

באחת הביוגרפיות העדכניות והמרתקות על האיש, שפרסם ההיסטוריון הבריטי ג'פרי בסט בשנת 2001 תחת הכותרת "צ'רצ'יל שיעור בגדולה", מתייחס בסט לאחד מסימני ההיכר הבולטים של האיש לצד עניבת הפרפר המנוקדת וסימן ה-"וי" האדנותי שנהג לחוות באצבעותיו לעבר המצלמות – והכוונה כמובן לאותו סיגר נצחי, שרק לעיתים נדירות נתפס בעדשת המצלמה בלעדיו. בסט חושף בספרו, כי מי שנמצאו בחברתו של צ'רצ'יל העידו שהוא השתעשע וכרסם את הסיגרים יותר משעישן אותם ברצינות.

הויטולה של האפיסיונדו

גם אם יש ממש בגילוי המרעיש הזה, המערער על האוטנטיות של אחד הדימויים החזותיים שעמם זוהה צ'רצ'יל יותר מכל, איש לא יחלוק על עובדה מובהקת אחת: צ'רצ'יל הפך עוד בחייו לאחד האייקונים הבולטים ביותר בעולם הסיגרים, ולא רק בגלל התצלומים; מעמדו כאייקון אף התחזק מאז הונצח שמו בשנת 1946 לציון ויטולה של מארקת רומיאו וג'ולייט החביבה עליו, באורך נכבד של 7 אינטש (ובקוטר 47), על-ידי דון פפין פרננדז, שרכש את המארקה בשנת 1903. פפין היה אמנם סוחר ממולח, שנהג להנציח שמות של ידוענים רבים בתקופתו על-גבי חבקי הסיגרים שייצר (כמובן כנגד תשלום הולם), אך בניגוד לכל ההקדשות האחרות, ויטולת "צ'רצ'יל" – שם המתנוסס עד היום על חבק נפרד ומוזהב של הסיגר – עמדה במבחן הזמן, והיא שגורה בפיו (תרתי משמע) של כל אפיסיונאדו בעולם.

ממדי ההצלחה של מפעל ההנצחה הזה היו מפתיעים בכל קנה מידה, אף אם מביאים בחשבון את דמותו האקסצנטרית של צ'רצ'יל שהקנתה לו פרסום רב בעולם. בחלוף השנים החלו גם מותגים אחרים, קובניים ושאינם קובניים, להשיק סיגרים במידותיה של ויטולת "צ'רצ'יל", וההמשך ידוע. זכות הראשונים של רומיאו וג'ולייט על השקת הויטולה כה השתרשה בפולקלור הקובני, עד שכינויה הרווח של הויטולה בבתי החרושת לסיגרים בקובה הוא "ג'ולייטה 2".

לא ראשון

אלא שמחקרים עדכניים מלמדים כי ייתכן שדון פפין לא היה הראשון להנציח את השם "צ'רצ'יל" על חבק של סיגר. בשנת 2007 פרסם עיתונאי סקוטי בשם סטפן מקגינטי את הספר "Churchill's Cigar", ובו פיזר מעט מן הערפל סביב ההשערות והאגדות שפרחו בנושא עקב חסר בתיעוד הרגלי העישון של ראש הממשלה האגדי של בריטניה. מקגינטי מגלה, כי בשנת 1940, איש עסקים ניו-יורקי בשם סמואל קפלן התרשם עמוקות מעמידתו האיתנה של צ'רצ'יל אל מול הנאצים והחליט לשלוח לו אספקה סדירה של סיגרי הוואנה מהמעלה הראשונה (אף שככל הנראה לא בויטולת צ'רצ'יל). מקגינטי הניח ידו על אחד ממכתביו הגנוזים של צ'רצ'יל לקפלן, ובו הוא מציין בהכרת-תודה כי "החבקים שעליהם הטבעת את שמי נחשבים כמזכרות יקרות-ערך ומתקבלים בשמחה בכל מקום אליו אגיע".

"מזכרות" מן היומידור של צ'רצ'יל הפכו לאחר מותו ליקרות ערך גם במובן הכספי ולא רק הסמלי. בינואר השנה הועמד למכירה פומבית באנגליה בדל סיגר שזנח צ'רצ'יל ב-22 באוגוסט 1941 – היום בו הגיעו הגרמנים לשערי לנינגרד – כאשר נחפז לישיבת קבינט דחופה. את הסיגר נטלה עמה אחת המשרתות, שמסרה אותו לחבר בצירוף פתקה רשמית של דאונינג 10 עליה תיעדה את ייחוסו. המכירה הראתה שהמציאות עולה על כל דמיון: בדל הסיגר נמכר ב-4,500 ליש"ט – פי 13 כמעט מהאומדן!

כמו שקורה לא אחת בהיסטוריה, יד המקרה היא כנראה גם היד החזקה. חיבתו הידועה של צ'רצ'יל לסיגרי הוואנה החלה בביקור כמעט אקראי של האיש בקובה בשנת 1895, והוא רק בן עשרים ואחת. כקצין זוטר בצבא הבריטי אשר ביקש להכשיר עצמו לגדולות, תר צ'רצ'יל אחר מסעות הרפתקניים אל אזורי קרבות בעולם. הלוחמה שניהלו אותה עת הספרדים במורדים הקובניים שימשה לו הזדמנות נאותה, ובשל כישרון הכתיבה שלו צ'רצ'יל אף השיג הסכם בשכר עם העיתון "דיילי גראפיק" לתיעוד מראותיה. שם גם החלה תאוותו לסיגרים קובניים, שהפכה עם השנים – לפחות עד לגילויו של בסט – להתמכרות של ממש.

צ'רצ'יל עצמו התפאר בכך בפגישה עם מלך ערב הסעודית, אבן סעוד, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. בספרו "ניצחון וטרגדיה" – הכרך השישי בכתביו על המלחמה (בתרגום אהרן אמיר) – מתאר צ'רצ'יל כיצד שכנע את המלך לאפשר לו לעשן סיגרים במחיצתו: "אמרתי לתורגמן שאם דתו של הוד-מלכותו גוזרת עליו שיינזר מעישון ואלכוהל הרי שומה עלי להטעים כי בחוקת חיי הרי זה מנהג מקודש בהחלט לעשן סיגרים וכן לשתות אלכוהל לפני ואחרי כל הסעודות, ואם יש צורך – גם בעת הסעודות עצמן ובהפסקות שביניהן". "בנדיבות-רוחו", כותב צ'רצ'יל, "השלים המלך עם המצב".

דברים אלה עוררו בי הרהור, שמא סימן ה"וי" המפורסם שצ'רצ'יל לא חדל לחוות בפומבי באצבעותיו נועד לאותת על ניצחון הסיגר לא פחות מאשר על ניצחון בעלות הברית. אחרי הכול, את הסיגר נוהגים לאחוז בדיוק באותן שתי אצבעות.