סיגרים שאיפה לשלמות: "קיפודים" ו"שועלים"

אחת הדילמות המטרידות כל אפיסיונאדו נוגעת למגוון הסיגרים ביומידור. האם אנחנו אוצרים של "תערוכת יחיד" או חובבי האוסף הקבוצתי?

מאת: עופר דרורי צילום: -- 12/06/11

במסה מפורסמת שהקדיש לטולסטוי, יצר הפילוסוף היהודי סר ישעיהו ברלין אבחנה בין שני טיפוסי הוגים, כשהוא נעזר בשורה שכתב המשורר היווני ארכילוקוס: "דברים הרבה יודע השועל, אך הקיפוד יודע דבר גדול אחד". דמות הקיפוד, על-פי ברלין, מתאפיינת בהתמקדות סביב חזון אחד או עיקרון אוניברסלי בודד (כמו החיה המתכווצת לכדור דוקרני אחיד), ואילו השועל הוא דמות רבת-פנים אשר הגותה, בלשונו של ברלין, "מקיפה רמות רבות", ו"נתפסת במהותה למיגוון עצום של חוויות".

האם אבחנה זו אינה הולמת במובן מסוים גם אותנו, חובבי הסיגרים, בכל הקשור לאופן בו אנו ממלאים את היומידור שלנו? האם גם בינינו מסתובבים "קיפודים" ו"שועלים"? קשה לפקפק בדבר. די במבט חטוף על תוכנה של אותה תיבת פנדורה אישית, עשויה עץ ספרדי, כדי לגלות דבר-מה אודות העדפות העישון של כל אחד מאיתנו, בהתאם לאחת משתי הדמויות של ברלין.

הקיפוד המעשן הוא בלא ספק אותו אפיסיונאדו האוהב אולי הרבה, אך מאותו דבר. לא בנימה נוסטלגית אודה, כי בעבר נמניתי על סוג זה של מעשנים. לאחר התנסות במארקות ובוויטולות שונות, הגעתי למנוחה (הזמנית) ולנחלה; ציידתי את יומידור הסבינלי שהעניקה לי במתנה אשתי אנינת-הטעם בסטוק אחיד של הויו דה מונטריי אפיקור 2, בידיעה שסוס מנצח לא מחליפים. אם תרצו, מדובר בסוג של נאמנות שבדרך-כלל מפגינות נשים כלפי מעצב השיער שלהן או גברים כלפי אותה גרב עתיקה ומחוררת (מה שאגב לא מנע מנאמנותי הקיפודית לנדוד לאחר מכן, ללא רגשי אשמה מיוחדים, למונטכריסטו אדמונדו האוורירי).

אלא שעם הזמן גיליתי שלפחות בכל הקשור לסיגרים אני מעדיף להיות ביגמיסט נלהב, המתאים את הריגוש לנסיבות ואת הנסיבות לריגוש. זהו רגע אבולוציוני ואולי בלתי-נמנע, שבו הופך האפיסיונאדו את עורו מקיפוד לשועל, ומחליט לאכלס את היומידור שלו בקשת רחבה של סיגרים. מגוון המציע מענה מדויק לנסיבותיו השונות של כל עישון ולשלל הטעמים והארומות אליהם נחשף המעשן בעברו, אותם יוכל עתה לשחזר בהתאם למצב הרוח, האירוע אותו הוא פוקד, סוג האוכל או המשקה המלווה או כל משתנה אחר.

אם נגביל עצמנו, לצורך הדוגמא, לויטולת הרובוסטו הפופולרית ולמארקות הקובניות החביבות עלי באופן אישי, הרי שהאפיקור 2 העדין, עם רמזי הקפה שהוא מזמן לחיך, יוכל להוות בחירה הולמת לעישון שלפני הצהריים, בעוד שפרטאגס סיריה D4 (אף שיהלום גם עישון מוקדם) יתאים יותר לשעות מאוחרות יותר של היום, בשל מורכבות טעמיו האדמתיים וריחניותו הבולטת. לאירוע חגיגי ניתן יהיה להצטייד בשורט צ'רצ'יל של רומיאו אי חולייטה, בעל שני החבקים והמראה האלגנטי, המפיק ארומה מלטפת ובלתי-דומיננטית – כזו שאינה אמורה להפוך את חוויית העישון שלך למטרד בעיני הסובבים. אלה מבינינו המעדיפים ויטולות ועשן "כבדים" יותר המכריזים על נוכחותם בתרועת-טבק, ישמחו בוודאי לשלוף מהיומידור פירמיד בדמותו של פרטאגס סיריה P2 או בוליבאר בליקוסו פינו – עישון אגדי כמעט לחובבי העידית של קובה. שתי הדוגמאות האחרונות, אגב, יכולות להתיישן יפה בתנאי לחות וטמפרטורה הולמים, והנה לפנינו עוד אתגר לאוצרי האוסף הקבוצתי: חלק מהיומידור יוקצה לאמנות שימושית, וחלק אחר יציג תערוכת-קבע (אף שמן הסתם גם יומה יבוא).

אפשר כמובן להוסיף ולמנות ויטולות ומארקות – קובניות ואחרות – ולנסות לשבץ, מעשה מרכבה, כל אחת מהן לתמהיל נסיבות שונה. אלא שכמו באמנות כך גם בסיגרים, מאחורי כל התיאוריות היומרניות עומד בסופו של דבר הטעם האישי. היומידור, אחרי הכול, הוא סוג של "קופסה שחורה" המסגירה טעם זה, ללא כל קשר לשאלה אם בעליה הוא "קיפוד" או "שועל".