סיגרים על יישון העישון

סיגרים מיושנים כהלכה מציעים את המיטב שבעולם העישון. העיקרון והביצוע של הסיגר המיושן היטב

מאת: עמית יריב צילום: יצרן 05/09/11

בין סיגרים ליין יש לא מעט נקודות דמיון. שניהם מוצרים שנועדו לענג את החושים ומקורם גידולים חקלאיים; שניהם מיוצרים בתהליך העשוי מספר שלבים; בשניהם, איכות הייצור יוצרת את ההבדל בין סתם יין או סיגר, ובין אלו שהם מעל ומעבר, כאלו שעברו תהליך שמוציא מהם את מיטב תכונותיהם. ובשניהם יש ליישון השפעה רבתי על הטעם. 

סיגר מיושן הוא אחד משניים, ולעתים שניהם גם יחד: לפעמים מדובר בסיגר שעלי הטבק ששימשו לייצורו עברו הליך יישון ארוך, ולעתים מדובר בסיגר שעבר יישון משמעותי לאחר שנוצר. כך או כך, בדומה למשקאות האיכותיים המשתלבים טוב כל כך עם סיגר – קוניאק, ויסקי משובח או יין טוב, סיגר שעבר תהליך נכון וראוי של יישון יהיה בעל טעמים מורכבים ומאוזנים, ויעניק חוויית עישון טובה ומספקת יותר.

יישון – איך עושים את זה?

הזכרנו את הדמיון ליין, אבל בעוד שביין היישון הוא תמיד של המוצר המוגמר – לעתים בחביות, לעתים בבקבוק עצמו, לא כך בסיגרים מיושנים. קיימות שתי אפשרויות ליישון: האחת, בשונה מאשר ביין, יישון חומר הגלם עצמו, וכאן אלו עלי הטבק; האחרת, בדומה לזאת ביין, יישון הסיגר, המוצר המוגמר עצמו.

תהליך יישון הטבק מתבצע לאחר קטיף עלי הטבק. תחילה עוברים העלים את תהליך הייבוש הרגיל: הם נתלים באסמי ענק ומיובשים במשך כשישה שבועות, עד שהם מאבדים את צבעם הירוק ומקבלים גוון חום. לאחר מכן הם נערמים בערימות גדולות לתהליך התסיסה. לתסיסה תורמים משקלן של ערימות העלים המונחות זו על גבי זו, כמו-גם החום והלחות באולם התסיסה. כחלק מהתהליך, פועלים באולם התסיסה ספקי לחות המתיזים מים לחלל האולם, על-מנת לשמור על לחות וטמפרטורה מתאימות. הטמפרטורה בחבילת העלים המצויה במרכז הערימה עשויה להגיע ל-70 מעלות צלזיוס ומעלה, והתחממות עודפת עלולה להביא לשריפת העלים, ולאובדן הטעמים והלחות שבהם. לכן תהליך התסיסה נעשה בהשגחה ובבקרה תמידית. בתהליך זה מתנקים עלי הטבק משמנים מיותרים, מאמוניה, מזפת ומניקוטין. תהליך זה אורך 35 עד 45 ימים, ובמהלכו משנים פועלים את סדר החבילות בערימה, כדי להבטיח שכל אחת מחבילות הטבק תזכה ל"סחיטה" ראויה.

לאחר השלב הזה, יכול יצרן הסיגרים לבחור: האם הוא מעוניין להשתמש בעלי הטבק מייד, ולחסוך בעלויות אחסנה ותחזוקה, או שהוא מבקש לייצר סיגר "פרימיום", וליישן את עלי הטבק במשך תקופה נוספת. כשהיצרן בוחר ליישן את עלי הטבק, עוברים העלים לחלק אחר במפעל, ובו הם נשמרים בערימות ומתחיל תהליך היישון. בחלק זה נשמרים הלחות והטמפרטורה ומבוקרים באמצעות שליטה ברמת האוורור באולם היישון. מקובל ליישן עלי טבק למשך שנתיים או שלוש לפני השימוש בהם, אולם כפי שנציין בהמשך, יש לא מעט חברות המיישנות את העלים תקופות ארוכות בהרבה.

תהליך היישון מעדן את רכיבי הטבק, מאזן את התכונות השונות שבו, ויוצר עלה נוח לעבודה, שרכיבי הטעם, הריח והבעירה שבו כבר מאוזנים ו"רגועים", או במילים אחרות – עלה טבק הראוי לקחת חלק בייצורו של סיגר איכותי במיוחד, הוא סיגר "פרימיום".

חלק מיצרני הסיגרים מיישנים גם את הסיגר המוגמר עצמו. כך, למשל, מסביר אתר האינטרנט של מותג הפרימיום God of Fire, המיוצר על-ידי קרלוס פואנטה האב ובנו קרליטו פואנטה, שעם ייצורו של הסיגר, הוא עדיין נמצא בשלב "עוברי", שבו טעמו עדיין מתפתח ומבשיל. תהליך ההבשלה וההתבגרות של הסיגר מאפשר לעלים השונים המרכיבים אותו – עטיף, אוגד ומילוי – להחליף ביניהם שמנים אתריים, להשפיע זה על זה וליצור סיגר שטעמיו מאוזנים.

יישון הסיגר המוגמר במפעל איננו שונה במהותו מיישונו בחדר לחות בחנות סיגרים או אפילו ביומידור ביתי. אלא שיצרני הסיגרים המובחרים מעדיפים, לגבי המותגים המרכזיים, החשובים והיקרים ביותר שלהם, לשלוח אותם לשוק כשהם כבר מוכנים, או לפחות כמעט מוכנים. זאת כדי למנוע מצב שבו שוחר סיגרים נלהב מדי יצית לו סיגר שטרם הבשיל כראוי, ויתאכזב.

תהליך היישון מעלה מאוד את מחירו של הסיגר, וזה לא מפתיע: במקום להוציא את הסיגרים לשוק כעבור שישה שבועות עד חודשיים מהקטיף, נדרש בעל המפעל להחזיק את העלים תקופה ארוכה יותר אצלו, להשקיע משאבים בשימורם של עלי הטבק ושל הסיגרים ובשמירתם בתנאים הולמים של לחות ושל טמפרטורה. המודל הכלכלי הקלאסי של ייצור סחורות גורס שמלאי חייב "לנוע", וכל מוצר הדורש יישון ממושך פירושו מלאי "שוכב". מלאי כזה מגדיל עלויות מצד אחד, מאריך את פרק הזמן בין השקעת המשאבים לבין קבלת התמורה, וחשוב לא פחות – מגדיל את הסיכון: מלאי עלי טבק המיושן במשך שנה חשוף לשנה אחת של סכנת הצפה, שריפה או גניבה. מלאי המיושן במשך שלוש שנים חשוף לאותן סכנות, לתקופה ארוכה פי שלושה.

למרות מחירם הגבוה, נהנים סיגרי הפרימיום המיושנים מקהל מעריצים שרופים, שמוכנים לשלם את התוספת הכספית (שהיא לא מבוטלת כלל וכלל), וליהנות מסיגר מיושן היטב.

כמה מיישנים?

כשמדובר בעלי הטבק הגולמיים, נדמה שהשיא שייך למותג 'סטראדיווריוס', של חברת 'ג'נרל סיגר'. הם משתמשים בעלי עטיף קונטיקט שיושנו במשך חמש עשרה(!) שנה, ובעלי אוגד שיושנו במשך שנתיים. הסיגרים מסדרת "דון קארלוס" של ארתורו פואנטה  עשויים מעלי טבק שיושנו עד עשר שנים, וגם God of Fire עשוי מעלים מיושנים היטב.

כשמדובר ביישון הסיגרים המוגמרים, העניין מורכב מעט יותר. גדי לוי מחברת 'אש-לי' מסביר, שלסיגר יש עקומת התיישנות. במרכז העקומה יש שיא (peak), שאחריו מגיעה תקופת דעיכה. לדברי לוי, אין קורלציה חד-משמעית בין תקופת יישון הטבק במפעל לבין התקופה המומלצת ליישון הסיגר בבית, כלומר – סיגר שהטבק לייצורו עבר תהליך יישון ארוך לא בהכרח יתאים ליישון ארוך בבית, אבל לסיגרים איכותיים יש בהחלט פוטנציאל יישון.

סיגר מתחיל את תהליך היישון שלו בתיבה כעבור שנה עד שנתיים (בהתאם לסוג). בתקופה הזו מאזנים חלקי הסיגר השונים (מילוי, אוגד ועטיף) זה את זה, משלימים פערי טעם ונוצר ביניהם איזון. מהשלב הזה, מתחילים המאפיינים השונים של הסיגר להשתלב זה בזה בצורה מושלמת, עד לשיאו. אחרי השיא איכותו של הסיגר מתחילה לרדת – גם כאן, ההבדלים בין הסיגרים הם שמכתיבים את מהירות הדעיכה וההתדרדרות.

הבעיה, כמובן, היא שלכל סיגר ולכל סוג יש עקומה שונה מעט. יש סיגרים שזקוקים לשנה כדי להגיע לשיאם, אבל נשארים בשיא תקופה ארוכה יחסית, ויש כאלה שזקוקים לעשור כדי להגיע לשיא, אבל כשהם מגיעים אליו, ההתדרדרות מהירה מאוד.

היישון הביתי – סיכוי מול סיכון

בואו נחזור רגע אחד ליין. אחד הסיפורים החביבים עליי ביותר הוא סיפורו של חובב יין שקנה בשנת לידתו של בנו הבכור ארגז יין, מתוך כוונה לפתוח אותו בחתונת הבן. אלא שלבן נדרשו 25 שנה כדי למצוא את בחירת לבו, והיין, שהונח רק על שולחנות "המכובדים", שימש לתיבול סלט החסה.

ואכן, אחת הסכנות המשמעותיות ביותר ביישון מוצרים "חיים" (כמו יין, גבינות וגם סיגרים) הוא יישון-יתר. אם קניתם תיבת סיגרים איכותיים, הכנסתם אותם ליומידור ושכחתם מהם לעשור, רוב הסיכויים שכאשר תיזכרו בהם ותרצו ליהנות מהם, הם יהיו יבשים וחסרי טעם. הסיבה? כמו ביין, גם בסיגרים, רק קומץ מצומצם ביותר מסוגל לעמוד ביישון ארוך ממש.

איך תוכלו בכל זאת לדעת מתי הסיגרים שבחרתם ליישן הגיעו לשיא? הדרך הטובה ביותר לזהות סיגר שהגיע לשיאו, מסביר גדי לוי, היא להמתין כשנה ממועד הרכישה, ואז להתחיל לטעום אחת לחודשיים-שלושה סיגר מאותה התיבה. אם הסיגר עדיין לא בשיאו – חכו עוד. אם הוא הגיע לשיא – זה הזמן לעשן את התיבה כולה, לפני שתגיע ההתדרדרות הבלתי-נמנעת.

סכנה נוספת היא סכנת המזיקים. בגיליון 62 של מגזין זה שיתף יגאל שילון את הקוראים בסיגר ה"דווידוף" המיוחד ששמר לעצמו לאירוע מיוחד באמת, וכאשר שלף אותו מהיומידור גילה בו את סימניו של חרק חובב סיגרים. גם מפני החרקים המזיקים כדאי להישמר, בעיקר משום שכאשר חרק זולל סיגר אחד, גדולים הסיכויים שהוא יבחר להתנסות בדוגמיות נוספות השמורות ביומידור.

ועוד יש לדעת, שיישון סיגרים לתקופה ממושכת מביא להפרשת שמנים אתריים מהסיגרים, ושמנים אלה עשויים להצטבר על הסיגר וליצור עליו מעין "פלומה" אפורה. הפלומה הזו איננה מזיקה, יש לנקות אותה בזהירות, וליהנות מהסיגר.

סוף סיגר לעישון

בסופו של דבר, ממש כמו עם יין משובח, אנחנו מיישנים סיגרים כדי שנוכל ליהנות מהם יותר. במקום גבוה ברשימת התסכולים אפשר למנות בקבוק יין משובח שנשאר במקרר היין עונה אחת יותר מדי וסיגר קובני שמנמן ואיכותי שנשאר ביומידור שנה אחת יותר מדי.

אז נצלו את ההזדמנות הקרובה לשלוף את הסיגר המיוחד הזה, ההוא שממתין לכם ביומידור. החליטו שבמקום לחכות לאירוע המצדיק את עישון הסיגר המיושן, תהפכו את עישון המיושן לאירוע בפני עצמו. מזגו לכם כוסית משקה איכותי ('ג'וני ווקר כחול'? 'גלנפידיך '18? שמא קוניאק 'לואי ה-13'?), הישענו אחורה בכורסת עור נוחה, עם ספר טוב או מוזיקה מוצלחת, אולי עם חבר טוב לצדכם, עצמו עיניים ונצרו את הרגע. כך צריך ליהנות מסיגר מיושן היטב.

פורסם במקור בגיליון 64 של סיגאר