סיגרים› סיפור אהבה

חזור אחורה »

מי שמבקר בקובה, אפילו פעם אחת, לא יכול שלא להתאהב בה. גם הסופר האמריקני הנודע ארנסט המינגוויי הציץ ונפגע, והשתקע שם ליותר מ-20 שנה. מסלול בעקבות תחנות חייו בקובה יסביר הכל

מאת: שמואל טל צילום: שמואל טל

שתף ב:

הדואליות ביחסים בין האמריקאים לקובנים באה לידי ביטוי בתחומים רבים: מִגוון המכוניות האמריקאיות הנעות בכבישי קובה; הבייסבול, שגם בקובה הוא המשחק הלאומי; הפליטים הקובנים הרבים החיים באמריקה בכלל ובמיאמי בפרט; הערצת הקובנים לכוכבי קולנוע אמריקאים (ראו את השחקנים שלוקחים חלק בפסטיבל הסיגרים בהוואנה מדי שנה – ג'ים בלושי, דני גלובר, פיטר קויוטי ועוד); וכמובן, מרכז האינטרסים האמריקאי שבלב הוואנה.

אבל המבקרים הרבים הפוקדים את קובה (כשלושה מיליון תיירים בשנה האחרונה) יגלו כי את המוטיב האמריקאי החזק ביותר במדינה הותיר בה אחד, ארנסט המינגוויי, הסופר הנודע, שתחנות חייו בקובה הפכו להיות מקור משיכה רב עוצמה.

מסלול תחנות חייו של המינגוויי בהוואנה הוא סוג של "ביקור חובה", בעיקר משום שהוא רווי ברום, מוחיטו, קובה ליברה, דאקירי ומוזיקה. זהו מסלול הברים שבהם אהב לשהות מבוקר עד ליל, ו"סימן" אותם באִמרתו ובחתימתו השמורות בבר לה בודגיטה בהוואנה וייחה (הרובע העתיק של הוואנה): "המוחיטו שלי בלה בודגיטה והדאקירי שלי באל פלורידיטה".

את המסלול הזה, בעקבות המינגוויי, עשיתי (ולא בפעם הראשונה...) כשביקרתי בחודש פברואר האחרון בקובה במסגרת פסטיבל הסיגרים הבאנוס ה-15. בואו אתי אל הברים שבהם בילה המינגוויי, אל המלון שבו התגורר ואל עוד כמה מקומות שאותם כה אהב.

הברים. אלכוהול, מוזיקה ואווירההבר לה בודגיטה דל מדיו. מושך אליו תיירים רבים
הבר לה בודגיטה, השוכן ברחוב אמפדראדו 207, הוא בר פשוט, מעוצב בצבעים פסטליים ובריהוט בצבע אגוז. הכניסה אליו מהרחוב ההומה דרך מעבר צר הנפתח אל כמה חדרים, וייחודו הוא באינספור חתימות המבקרים המתנוססות על קירותיו. הבר הזה מושך אליו תיירים רבים מהסיורים ברחובות הוואנה וייחה, לטעום מהמוחיטו המפורסם שממנו המינגוויי אהב ליהנות, לצלילי המוזיקה החיה המתנגנת כאן כל הזמן ובליווי סיגר בקומה השנייה ובמרפסת המשקיפה אל הרחוב.

הכניסה אל הבר לה בודגיטה דל מדיו. מעבר צר, הנפתח אל כמה חדריםהבר אל פלורידיטה, המוזכר בספרו של המינגוויי "הזקן והים", ממוקם ברחוב אוביספו פינת מונסרטה. צלילי הלהקה המנגנת ושרה בו נשפכים אל הרחוב, יחד עם המבקרים הרבים שמתנודדים החוצה לאחר שלגמו לא מעט כוסות של דאקירי קפוא.

חללו של הבר-מסעדה נרחב למדי ומחולק לשני חדרים גדולים: המבואה, כולל הבר הגדול שבו מופיעה הלהקה, והחלל הפנימי, המיועד לסועדים הרבים שמגיעים בקבוצות גדולות. תפאורת המקום מתאפיינת בצבעים אדומים חזקים, וארונות הבר מעוטרים בכיתוב באותיות זהב – "Daiquiri". מהתמונות הרבות שעל הקירות ניבטים פניו של המינגוויי, ופסל גדול שלו ניצב בצד הבר ומושך  אינספור חתימות של מבקרים ותמונות של המינגוויי מעטרות את קירות הבראליו מבקרים המבקשים להצטלם לידו למזכרת. ההערצה אל האיש מורגשת כאן היטב, וכיסאו מגודר בחבל אדום, שמור לו כאילו הוא תכף חוזר.

אפשר בהחלט להבין את סגידתם של הקובנים להמינגוויי. הוא אשר גילה את קובה לתיירים, ואלה עושים כל שביכולתם לתרגם זאת למזומנים לקופת המדינה הריקה.

 המלון. החדר נשמר כמו אז
הביקור במלון אמבוס מונדוס מהנה ומספק חוויות תמיד. המלון ממוקם ברחוב אוביספו פינת מרסדס בהוואנה וייחה, והוא מזמן אליו תיירים רבים ללינה, אך גם, ובעיקר, כאתר עלייה לרגל לחדרו של המינגוויי, שהתגורר כאן כעשר שנים לסירוגין. החדר נשמר היטב, כולל מכונת הכתיבה, הספרים והניירות.
מומלץ מאוד לעלות לגג המלון וליהנות מארוחה, מוחיטו וסיגר, בליווי מוזיקה חיה, על רקע הנוף של הוואנה וייחה, מבצר דל מורו והנמל. המעלית העתיקה היא חוויה מיוחדת במינה, ואיש המעלית לא שוכח, כמובן, להציע לי סיגרים. אני מחליט להיענות להצעתו ולבדוק את מרכולתו. לשם כך הוא מוביל אותי ל"סליק" קטן, הצמוד למעלית, ושם הוא שולף תיק מלא בקופסאות סיגרים ממיטב המותגים.

פאפא יוצא לדוג
את המלון הזה עזב המינגוויי אל אחוזת לה ויחייה הסמוכה להוואנה, שבה גם כתב את ספרו "הזקן והים", אשר זיכה אותו בפרס נובל ב-1953.

ביתו השני היה עיירת הדייגים קוהימר, שממנה יצא פאפא המינגוויי (כינויו בקרב הדייגים) למסעות הדַיִג עם חברו גרגוריו, שהיה הסקיפר של ספינתו "פילאר".

לזכרו של המינגוויי, וכדי להשיג פרסום רב ובכך למשוך את קהל בעלי היאכטות להוואנה, הוקמה בעיר מרינה המינגוויי וסביבה בתי מלון. אחד מבתי המלון הללו נושא את השם "אל וייחו אי אל מאר" – הזקן והים.

סוף הסיפור
ארנסט המינגוויי ביקר לראשונה בקובה ב-1928 בהיותו בן 30, וִהרבה לשוב ולבקר בה. ב-1939 התיישב בה דרך קבע, עד שנאלץ לעזוב אותה לתמיד ב-1961, עם הכרזת האמברגו על קובה. הניתוק מגן העדן שלו ערער אותו, וכתוצאה מדיכאון מתמשך התאבד בירייה ב-2 ביולי 1961.

בכך מסתיים סיפור האהבה בין המינגוויי לקובה, סיפור שבו שזורה תרומתו העצומה לפרסומה של קובה בעולם עם ספריו "הזקן והים" ו"איים בזרם".

לאחר מותו הפכה אחוזתו למוזיאון, והמקומות שבהם התגורר, אכל, ובעיקר שתה נעשו אבן שואבת לתיירים מכל העולם. עבור הקובנים, הנהנים מגלי התיירות, אין זה מוזר כלל וכלל שדווקא אמריקאי הפך למיתוס כה גדול בארצם. ואולי הציטוט הבא מדבריו יוכל להעיד מעט על הפיקחות ועל היצירתיות של המינגוויי, ומצד שני גם על אורח חייו בקובה: "תמיד תמלא את מה שהבטחת כשהיית שיכור. זה כבר ילמד אותך לסתום את הפה" (מתוך אתר "בין המרכאות").


 

הדאקירי של המינגוויי
Daiquiri Floridita

זה הקוקטייל שארנסט המינגוויי אהב לשתות בבר אל פלורידיטה שבהוואנה.

cc60 רום בהיר
cc15 רוזס ליים (מיץ ליים ממותק מעט)
cc15 מיץ אשכוליות
זילוף ליקר דובדבני מרשינו
קרח

הכל מתערבב יחד בבלנדר ונוצר קוקטייל עם קרח גרוס. מוגש בכוס מרגריטה.

(על פי הספר "שר המשקים" בהוצאת BARTENDER – בית ספר לברמנים ולתרבות השתייה)