סיגרים מקובה במנוסה

על האנשים והשמות שעזבו את מולדתם ויצרו עולם סיגרים גדול לא רחוק ממנה. הגלות שעשתה טוב לרבים וכפילות המותגים

מאת: עמית יריב צילום: יצרן 03/05/11

א' ידידי הוא איש העולם הגדול, איש תרבות וספר, חובב ויסקי משובח וקוניאק איכותי, וגם איש עסקים מצליח. אותו א' חזר מביקור עבודה באטלנטה ועניין אחד גרם לו לזעזוע של ממש. "נפגשתי עם איש עסקים מקומי כדי לסגור עסקה גדולה וחשובה," הוא סיפר. "העסקה נחתמה, והמארח הזמין אותי להצטרף אליו לארוחת ערב במועדון פרטי שבו הוא חבר. האוכל היה חריף ומשובח, היין היה קליפורני וראוי ביותר, והברבן לסיום, 'נוב קריק', משפורא דשופרא". "אם אתה מנסה לגרום לי לקנא, אתה בדרך הנכונה," עצרתי אותו. "אבל אם יש פואנטה, כדאי שתגיע אליה."

"כשמזג לי המארח את הברבן, הוא שאל אותי אם אני רוצה סיגר. השבתי בחיוב, והמארח חייך חיוך רחב, וציין שיש לו בשבילי treat יוצא דופן – סיגר 'קוהיבה' משובח. אבל כשהוא פתח את היומידור שלו ושלף ממנו את הסיגר, גיליתי שמדובר בחיקוי זול: החבק שעל הסיגר לא היה בצבעי הצהוב והזהב המסורתיים של קוהיבה, שאפילו מומחה קטן כמוני מכיר, אלא בצבעי לבן, שחור וכחול. על איש במעמדו לא הייתי מאמין." סיכם ידידי א' בעצב.

אבל בדיקה מעמיקה מעט יותר של המצב הייתה מלמדת את ידידי א' שלא זו בלבד שלא הגישו לו חיקוי זול, אלא שבהחלט ייתכן וקיבל אפילו את המקור.

קובני לקובני אינדיאני

מעטות הקבוצות שהשפיעו על עולם הסיגרים יותר מהגולים הקובנים, קבוצה אתנית שהיא המבוא והבסיס כמעט לכל תעשיית הסיגרים בעולם, ובוודאי כשמדובר בסיגרים יוקרתיים. תנאי האקלים בקובה הם אידיאלים לגידול עלי טבק משובחים, שיש הרואים בהם את העלים הטובים בעולם. מצד שני, תנאי החיים באי הקריבי מעולם לא היו גן של שושנים. האי הקטן היה מאז ומתמיד כלי משחק ופרס לזוכה במאבקי שליטה גיאופוליטיים.

במאה ה-15 וה-16 הייתה קובה יעד מועדף על סוחרי עבדים ושודדי ים לסוגיהם. היא הייתה ציר משמעותי ב"סחר המשולש", שבמסגרתו הובאו אליה עבדים מאפריקה, רום הועבר ממנה אל אירופה, ונשק עשה את דרכו מאירופה לאפריקה. כבר אז, עם תחילת השליטה הספרדית בקובה, כרעו תושבי האי תחת הנטל של שלטון כובש אכזר.

את רוב המאה ה-19 הקדישו תושבי קובה לניסיון להשתחרר מהשלטון הספרדי, ובסוף המאה ה-19 נאלצו הקובנים לנהל שלוש מלחמות עד שקיבלו עצמאות: מלחמת עשר השנים הייתה, למעשה, מרד של הקובנים, שהיו נעדרי זכויות פוליטיות ומחוסרי הון, נגד הספרדים, שהיוו כ-8% בלבד מהאוכלוסיה. המרד פרץ בעקבות תחושות תסכול וזעם עממי לנוכח משבר כלכלי כבד, ומסים גבוהים שהתעלמו מהקושי לשלמם. המלחמה, שהחלה בשנת 1867, ארכה עשר שנים (כעולה משמה), והסתיימה בניצחון ספרדי, גם אם בנקודות ולא בנוק אאוט. למרות הניצחון, הסכימו הספרדים לשחרר מעט את החבל, והתירו זכויות פוליטיות (בהיקף מוגבל ביותר).

בשנת 1879, כשנה לאחר הכניעה לספרדים, נעשה ניסיון להצית מחדש את אש המרד, אך ניסיון זה, שזכה לכינוי "המלחמה הקטנה" דוכא וכשל בתוך כשנה.

מלחמת העצמאות של קובה פרצה בפברואר 1895, וגם בה נדמה היה שידם של המורדים תהיה על התחתונה. האימפריה הספרדית הצליחה להתמודד עם המרד, בין היתר באמצעות זיהוי ואיתור הברחות נשק, וגם ארצות הברית, השכנה מצפון, לא סייעה למורדים יותר מדי, למרות סימפטיה בסיסית כלפיהם.

אלא שהספרדים עשו טעות מכרעת בניהול מלחמת העצמאות הקובנית, טעות שכלל לא הייתה קשורה לקובה: הם נגררו למלחמה עם ארצות הברית. בשנת 1898 פרצה מלחמת ארצות הברית – ספרד, שבעקבותיה תפסה ארצות הברית את השליטה בקובה.

בינואר 1899 הונהג בקובה ממשל צבאי אמריקני, והחלו המגעים והדיונים באשר לפתרון קבוע שיאפשר עצמאות מסוימת לקובה מצד אחד, אך המשך המעורבות וההשפעה האמריקנית בקובה מצד שני. הפתרון נמצא בחוק שזכה לכינוי "תיקון פלאט", שבו הוגבלה ריבונותה של קובה, והובטחו האינטרסים האמריקניים בה. דרך אגב, תיקון פלאט הוא המקור להחכרת בסיס גוואנטנמו שבקובה לצי האמריקני.

משנת 1934 ועד 1959 שלט בקובה פולחנסיו בטיסטה, עריץ שזכה לתמיכה אמריקנית, ובשנת 1959 אירעה אחת ההפיכות המוכרות בהיסטוריה המודרנית, זו שבעזרתה עלה פידל קסטרו לשלטון בקובה.

הגירה שלילית

תעשיינים ובעלי הון מעדיפים שלווה. כאשר אין להם שלווה, הם מעדיפים לעבור למקומות אחרים, שלווים יותר. ואכן, תושבי קובה שיכלו להרשות לעצמם את המעבר, עזבו את קובה ועברו למקומות אחרים. חלקם נמלטו לארצות הברית, וחלקם עזבו למדינות אחרות בקריביים: לרפובליקה הדומיניקאנית, להונדורס ולניקרגואה.

עוד בראשית המאה העשרים נמלטו מספרים ניכרים של קובנים לארצות הברית, ובעיקר למדינת פלורידה. בעיר מיאמי התפתחו שכונות שזכו לכינוי "הוואנה הקטנה", ואילו בעיר טאמפה (Tampa), במרכז פלורידה, התפתחה בראשית המאה העשרים תעשיית סיגרים ענפה, שהתבססה על הידע המקצועי של המהגרים הקובנים - שנמלטו מאימת מלחמת העצמאות ותוצאותיה - ועל עידן המיכון והאוטומציה האמריקני. התוצאה – מגוון רחב של בתי חרושת לסיגרים, שהתמחו בסיגרים מעשה מכונה.

אבל לא רק. יצרנית הסיגרים 'פרדומו', המייצרת סיגרים בהונדורס, הוקמה על ידי מהגר קובני שעזב לארצות הברית בתחילת המאה ה-20, לאחר שהשתלם בייצור סיגרים במיטב בתי המלאכה בהוואנה.

מיהו מונטה כריסטו המקורי?

מלחמות העצמאות של קובה הביאו לזליגה של אזרחים קובנים אל מחוץ לקובה, והביאה להקמתם של מפעלים ובתי סיגרים במקומות נוספים בעולם. אבל המהפך האמיתי בעולם הסיגרים, והפיצול האמיתי, נוצרו מתחילת שנות השישים של המאה ה-20, לאחר המהפכה של פידל קסטרו.

האידיאולוגיה של קסטרו הייתה סוציאליסטית-קומוניסטית אדוקה, ובין היתר נקט קסטרו מהלך של הלאמת כל התעשיות הפרטיות באי. אחת התעשיות שנפגעו מכך הייתה תעשיית הסיגרים. תעשיה זו נפגעה עוד יותר עם הטלת האמברגו האמריקני על קובה ועל תוצרתה. חלק מבעלי המפעלים לייצור סיגרים החליטו לעזוב את קובה, ולהעביר את פעילותם העסקית למדינות אחרות.

כך נהגו, למשל, האדונים מננדז וגרסיה, יצרני סיגרי 'מונטה כריסטו', אשר עזבו לאיים הקנריים (ולאחר מכן לרפובליקה הדומיניקאנית) והוסיפו לייצר סיגרים תחת המותג 'מונטה כריסטו', גם לאחר שמפעל "מונטה כריסטו" המקורי הולאם, ואחד מבכירי הטורסדורים שלו מונה למפקח על המפעל. כך נהג גם פרננדו פליסיו, בעליו של מפעל 'הויו דה מונטריי', אשר עזב את קובה והקים מפעל לסיגרים בהונדורס. גם בעלי המפעלים שייצרו את הסיגרים 'פרטגאס', 'פאנץ'', 'רומיאו אי חולייטה', 'האצ'ה אופמן' ואחרים.

חלק מהגולים שנמלטו מאימת משטרו של קסטרו הבריחו איתם זרעים של טבק קובני משובח, ובכך אפשרו ייצור סיגרים מטבק מזנים קובניים גם מחוץ לגבולות קובה.

שאלה של זכויות

הפיצול בין המפעלים לבין בעליהם עורר קושי משפטי משמעותי. מצד אחד, שייכות הזכויות על שמות המותגים – 'פרטגאס', פ'אנץ'', 'מונטה כריסטו', 'הויו דה מונטריי' וכל יתר מותגי היוקרה הקובניים – למפעל עצמו, שעבר לבעלות ממשלתית, ומכאן שהזכויות שייכות לממשלת קובה. ומצד שני, מה יש לו לבעל מפעל סיגרים שנמלט ממולדתו, פרט לידע ולמותג שבמקורו היה שלו?

לא מפתיע, אולי, שחלק מאותם גולים החליטו להמשיך ולייצר סיגרים בשם המקורי. אלא שממשלת קובה פנתה לממשלות העולם בדרישה לאכוף את זכויותיה בשמות המותגים הללו. בכל מדינות העולם – פרט לארצות הברית – נאכפות זכויותיה של קובה בשמות המותג, ועל-כן נדרשו הגולים הקובנים לייצר את הסיגרים שלהם בשמות אחרים.

בארצות הברית, לעומת זאת, שבה נאסר כל סחר עם קובה, תוכלו להשיג 'פאנץ'', 'רומיאו אי חולייטה' ו'פרטגאס' שהם תוצרות הגולים במדינות גלותם.

ומה הסיפור של קוהיבה?

בניגוד ליתר המותגים הקובניים, המותג 'קוהיבה' הוא יציר כפיה של המהפכה. אחד משומרי ראשו של קסטרו, מיד לאחר המהפכה, עישן בסביבתו סיגר שמצא חן בעיני הקומנדנטה. כאשר התעניין קסטרו בזהות הסיגר, סיפר שומר הראש שזהו סיגר המגולגל על ידי אחד מחבריו, והלה נותן לו את הסיגרים במתנה. קסטרו הנלהב איתר את הטורסדור המוכשר, אדוארדו ריוורה שמו, צירף אליו עוד כמה טורסדורים, והקים את מפעל 'קוהיבה'. עד שנת 1982 נשמרו סיגרי "קוהיבה" לשימושם של קסטרו וקציניו הבכירים, או לחלוקה כמתנות לאורחים מיוחדים. בשנת 1982 החלה הפצתם של הסיגרים של "קוהיבה" להמונים (שיש בידם הממון).

בשנת 1978 רשמה חברת ג'נרל סיגר (General Cigars) את המותג 'קוהיבה' כסימן מסחרי בארצות הברית, והחלה לשווק סיגרים תחת מותג זה בהיקף מוגבל. בשנת 1997 דרשה חברת 'קובה טבקו', החברה הממשלתית, להפקיע את סימן המסחר הרשום בארצות הברית, בטענה כי השם 'קוהיבה' הוא סימן מסחר השייך לממשלת קובה. הסכסוך הגיע עד בית המשפט העליון האמריקני, אבל רגשות פטריוטיים (ואולי שיקולים כלכליים או משפטיים אחרים) הביאו לדחיית התביעה (יש עקרונות שיישומם גמיש, לפי המקור התובע אותם). כך תוכלו למצוא היום בארצות הברית סיגרים הנושאים את השם 'קוהיבה', אך מיוצרים ברפובליקה הדומיניקאנית.

כפילות המותגים, במקרה הזה, איננה תוצר של משפחת יצרנים גולים, שביקשה לקחת איתה את קניינה הרוחני, אלא ניסיון של חברה עסקית ליהנות מהמוניטין המצוינים של המותג הקובני.

סוף דבר

דווקא בעולם בו לתוכן שמביא המותג משמעות רבה ומיידית, קיים מצב שאין דומה לו: שני שמות מותג שונים, שיכולים להתקיים בגלל נסיבות פוליטיות ייחודיות. חובבי הסיגרים, לאחר שיודעים כל זאת, יכולים לצאת נשכרים ממצב זה, כי מעבר לעושר ההיצע, מתקיימת הרי תחרות סמויה בין המקור הקובני לבין המשכו על-ידי הגולים. והתחרות הרי מפרה את ההיצע.