מפורסמים› כל המוזיקה

חזור אחורה »

דוד קריבושי ריאיון שער

מאת: טלי מחלב צילום: יעל צור

שתף ב:

לימודי הפסנתר בגיל שבע, השירות הצבאי בתזמורת חיל האוויר, העבודה עם אריק איינשטיין, המפגש עם וויטני יוסטון והימים באולפן לצד פול אנקה ופרנק סינטרה. המוזיקאי דוד קריבושי לא מפסיק ליצור, נזכר בתחנות חייו ומוקיר תודה על הכל. ריאיון בלי תווים

 

קריבושי והפסנתר – היכרות שהתחילה בגיל שבע. "כבר אז אמרו להורים שלי שיש לי שמיעה אבסולוטית". צילום: יעל צור

בימים אלה דוד קריבושי מקדיש את מרבית זמנו לשני הרכביו: הוותיק, "החברים של קריבו", שרץ כבר שלוש שנים ובו הוא מעלה בנוסטלגיה – יחד עם אורי בנאי, ניקי גולדשטיין ואילן ליבוביץ' – את שירי שלישיית גשר הירקון, החלונות הגבוהים, הגשש החיוור ואחרים; וההרכב החדש יותר, שהוקם לפני חודשים אחדים יחד עם לירון לב, עדי כהן ואילן ליבוביץ', "Just te Way You Are", רץ בכל הארץ עם שירי בילי ג'ואל ואלטון ג'ון.

התשוקה למוזיקה בחייו של קריבושי (72) מגיעה מהבית. הוריו אמנם לא עסקו במוזיקה (אביו היה קַצָב ואמו עבדה בויצ"ו, ויש לו אח שצעיר ממנו בשש שנים), אבל הם אהבו מאוד מוזיקה. "היה לנו פסנתר בבית, ובגיל שבע שלחו אותי ללמוד לנגן. אמי לקחה אותי לבחינות בקונסרבטוריון ברחוב דיזנגוף. ביקשו ממני להסתובב אחורה, עם הגב אליהם, וניגנו בפסנתר כדי לבדוק את השמיעה שלי. אחרי הבדיקה אמרו לאמי שקיבלתי מתנה מאלוהים – שמיעה אבסולוטית", הוא מספר בחיוך נינוח.

ההורים דחפו אותו, הכריחו אותו להתאמן ולתרגל, אבל הוא לא ממש אהב את זה. "העדפתי לנגן שירים מהרדיו, אהבתי רוק, מוזיקה של שנות ה-50, 60, 70, תקליטים שהיו להורים בבית וחזנות, אבל לא הייתי בגיל שיכולתי להחליט לעצמי, אז המשכתי לנגן קלאסי".

 מנצח על התזמורת הסימפונית של ראשון לציון (2009). צילום: איציק ניסים

מהמכונאות לתזמורת

כשהיה בן 15 הגיע לבית הספר למוזיקה מודרנית ברחוב זמנהוף בתל-אביב, שם ניגנו ג'ז והיתה תזמורת; הוא התחבר עם כמה נגנים והיה שם עד הגיוס. בד בבד למד במגמת טכנאות קירור באורט גבעתיים ("ההורים דרשו שיהיה לי מקצוע"), ובצבא צוּות לקורס מכונאות מטוסי סילון בבית ספר הטכני של חיל האוויר. "למזלי התחילו להכיר אותי גם בתור מוזיקאי, ומתזמורת חיל האוויר לחצו שיוציאו אותי מקורס המכונאות ויעבירו אותי אליהם". לשמחתו של קריבושי, בצומת הדרכים הזאת המוזיקה ניצחה. "בתזמורת פרחתי, ואחרי השחרור הצטרפתי לתזמורת של מלון אכדיה, עם החברים מהצבא, ואחרי שישה חודשים עברנו למלון דן". ואז הוא נקלע בשנית לצומת דרכים מכריע. היה לו תאריך התחלת עבודה באלקטרה בתור טכנאי מזגנים, אבל יד הגורל המוזיקלית הגיחה שוב, והביאה אותו לעבוד עם אריק איינשטיין. את הרגע הזה הוא מכנה "הפריצה הגדולה". כשאני שואלת אם היה סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שיזנח את התווים לטובת סרבל טכנאי המזגנים, הוא מתמצת את תשובתו לכדי שתי מילים ברורות: "אוי ואבוי"...

איך הגעת לאריק איינשטיין?

"במקרה. היה מוזיקאי בשם שמואל ארוך שנפטר לא מזמן. הוא ניגן גיטרה בס. פשנל הציע לו לעבוד עם אריק איינשטיין, אז ארוך אמר שהוא בא רק אם קריבושי יהיה המנהל המוזיקלי, וככה זה התחיל".

ההרכב "אריק והאיינשטיינים" (1967). מימין: ריצ'רד פרץ, אלי מזרחי, דוד קריבושי (בלי

ואז חל המעבר מהמוזיקה כתחביב למוזיקה כקריירה?

"לא, זה קרה הרבה קודם, בגיל 15, כשקיבלתי את העבודה הראשונה שלי בחתונה בתור אקורדיוניסט. בזמנו היו מתאספים בקפה נוגה, באים עם פנקס וסוגרים אמנים לאירועים. המוזיקאים ה"פשוטים" עמדו בחוץ, והנחשבים ישבו בפנים, בתוך בית הקפה. אחרי החתונה הראשונה שעשיתי בגיל 15 דיברו עלי נסים ונפלאות, ולמחרת כבר ישבתי בתוך בית הקפה. עשיתי הרבה חלטורות, חתונות, אירועים. היתה תקופה נהדרת".

מכל תחומי העיסוק המוזיקליים שלך, ממה אתה נהנה במיוחד?

"להופיע על הבמה ולעבוד באולפן, לעבד. היום לכל אחד יש אולפן הקלטות בבית, אבל פעם היינו מביאים לאולפן 30-20 נגנים מתזמורות ומהפילהרמונית, וזו היתה עבודה משגעת, היינו יושבים באולפן מהבוקר עד הלילה".

 צילום יח"צ למופע משולב של בידור ומוזיקה (1967). עומדים מימין: שלמה ארצי, רבקה זוהר, גדי יגיל, אדי כגן, אורי זוהר. יושבים: יגאל חרד, אלי מזרחי, דוד קריבושי, אריה זכריאש, יוסי מנחם. צילום רפרודוקציה: יעל צור

וויטני יוסטון, פרנק סינטרה ופול אנקה

הפעם הראשונה שבה קריבושי נסע להופיע בחו"ל היתה עם הגששים, סיבוב הופעות בן שלושה חודשים בפני קהילות יהודיות בארצות הברית, דרום אמריקה ואירופה. זה היה בשנת 68', אחרי מלחמת ששת הימים, והוא בן 24. לאחר סיבוב ההופעות הוא מחליט להישאר בלוס אנג'לס כדי ללמוד ניצוח באוניברסיטת UCLA. "בארץ כבר הייתי מפורסם, והרגשתי שחסרה לי השכלה מוזיקלית. כל הידע שלי היה מהניסיון שצברתי וכמעט לא למדתי מוזיקה, חוץ מפסנתר".

בלוס אנג'לס פגש בחור ישראלי בשם עמי הדני, שהיה הבעלים של אחד מאולפני ההקלטות הגדולים בחוף המערבי. הוא התחיל לבקר אצלו באולפנים תוך כדי הלימודים, ושם פגש את ענקי המוזיקה הבינלאומית. "הייתי מתקשר בבוקר לאולפנים ושואל מי מקליט היום, ואם זה היה אמן שאני אוהב הייתי מגיע, יושב באולפנים, לומד וצובר ניסיון. זה נתן לי ידע עצום. אני מדבר על האמנים הכי גדולים של התקופה ההיא – The Mamas & The Papas, פרנק סינטרה, פול אנקה, סוני ושֶר ועוד רבים וטובים. הכרתי אותם באופן אישי, ישבתי עם המוזיקאים, שתינו קפה בהפסקות, דיברנו וצחקנו. הייתי רק בן 25, זה היה מטורף".

התרגשת מנוכחות האמנים האלה?

"לא. עכשיו, כשאני חושב על זה, אני מבין שהייתי צעיר ולא הבנתי את גודל המעמד".

כעבור שנה הוא שב לארץ, עשה פרסומות, תקליטים והופעות, רדיו וטלוויזיה, ואחרי שנה וחצי עזב שוב, הפעם לניו יורק. "נסעתי עם הלהקה של יונתן כרמון, העלינו הצגה בברודווי, 'לחיות עוד קיץ לעבור עוד חורף', עם אריק לביא, רבקה רז, יונה עטרי, חנן גולדבלט ואילי גורליצקי. אחרי שנה וחצי גולדבלט ואני עשינו הרכב זעיר של ההצגה הגדולה, הסתובבנו בארצות הברית, הופענו המון, ובשנת 74' הכרתי את רותי נבון והתחלנו לעבוד יחד בשוק האמריקאי".

היה לך חיבור אישי עם אמן אמריקאי כלשהו?

"בניו יורק הכרתי את סיסי יוסטון, האימא של וויטני יוסטון, שהיתה זמרת הליווי של אלביס פרסלי וזמרת גדולה בזכות עצמה. יום אחד הצטרפתי אליה לכנסייה בניו ג'רזי, וכמו בסרטים היא שרה עם מקהלה של 70 זמרות שחורות, ובאמצע עמדה ילדה בת עשר, וויטני יוסטון, ושרה את השיר מהמחזמר 'אנני'. זו הייתה חוויה מטורפת. התחברנו מאוד, הייתי מתארח אצלה בבית ואפילו תרמתי דם לאבא של וויטני, כשהוא עבר ניתוח לב פתוח. בשנת 79', כשעזבתי את ארצות הברית וחזרתי לארץ, הקשר נותק".

 עם יהורם גאון. "כולם עברו אצלנו""אני כבר לא צריך להוכיח לאף אחד שום דבר". קריבושי. צילום: יעל צור

חולם על נעמי בטלפון

כשקריבושי חזר לישראל הוא שב לעשייה מלאה. עבד עם כל הגדולים ולא נח לרגע. בית הוריו הפך למקום עליה לרגל לאמנים, משם יצאו כל הלהיטים הגדולים. "כולם עברו אצלנו בבית ברחוב וייזל, שתו מהוויסקי של אבא שלי ואכלו את הקציצות של אימא שלי. הורי היו אנשים מארחים, היו לנו בסך הכל שני חדרים, והבית היה מלא באמנים מהבוקר עד הלילה. שם עשינו חזרות, שם נכתבו העיבודים. יוסי בנאי, אריק לביא, אריק איינשטיין, יהורם גאון, הגששים, רבקה זוהר, גלי עטרי, יונה עטרי, אילי גורליצקי – אין אחד שלא עבר אצלנו".

כמה מהם הפכו לחברים?

"יוסי בנאי היה חבר טוב מאוד שלי, אריק איינשטיין היה אדם סגור אבל היינו חברים, אריק לביא היה חבר נהדר, וגם רבקה מיכאלי".

כשאני מבקשת ממנו לשים את האצבע על נקודת שיא משמעותית בקריירה שלו, הוא שותק לכמה רגעים, מסיט את המבט שמאלה ואז ימינה ושוב שמאלה, נדמה שהוא מחפש את התשובה בין מגירות חייו המוזיקליים ומתקשה לבחור. "אמממ... היו הרבה רגעים... אחת ההופעות הגדולות היתה "אני וסימון ומואיז הקטן", שעשיתי עם יוסי בנאי. בפעם הראשונה בחיי הופעתי עם 17 אנשי תזמורת בעניבות וחליפות, עיבודים יפים, באולמות של 2,000 איש. מלבד המופע הזה, נהניתי וצחקתי הרבה עם הגששים, וכמובן, העבודה עם אריק איינשטיין היתה אירוע מכונן, שהוציא אותי מבתי המלון אל קדמת הבמה".

ואז אני מתכוונת לשאול איזה שיר שלו אהוב עליו במיוחד, ובדיוק באותו רגע מצלצל הסלולרי שלו בצלילי השיר המוכר "אני חולם על נעמי", והשאלה שלי פתאום מיותרת. "השיר 'אני חולם על נעמי' הוא אחד המוצלחים שלי. בשנת 70' הוא זכה במקום ראשון בפסטיבל ביפן, מכר מיליוני עותקים, ולהמון בנות יפניות שנולדו באותה שנה קראו נעמי".

 הנשיא יצחק נבון (משמאל) ורעייתו אופירה בביקור מאחורי הקלעים של המופע "אני וסימון ומואיז הקטן" עם יוסי בנאי (שני מימין) בתיאטרון ירושלים (1981). צילום רפרודוקציה: יעל צור

התרבות היא חלון הראווה

אין ספק שקריבושי שבע רצון. הוא מרוצה מהמקום שאליו הגיע, מכברת הדרך שעבר, ובכלל, מהחיים עצמם. אבל יש דבר אחד שהשיחה עליו מפֵרה את שלוותו ומוחקת את החיוך שהיה על פניו לאורך כל הריאיון: היחס למוזיקאים בארץ. "שנים אני טוען שהאמנים בארץ לא מקבלים שום פרגון. יש אמנים רעבים ללחם. אין פנסיות, המשכורות בתיאטרון הן משכורות רעב, מוזיקאים מגיעים לפת לחם ולא דואגים להם, כמו שלא דואגים לקשישים, לנכי צה"ל ולניצולי שואה. אלה אנשים שבנו את הארץ, והתרבות היא חלון הראווה של המדינה".

גם תופעת הריאליטי המוזיקלי לא מסבה לו נחת. "אני לא רואה את התוכניות האלה. אנשים שלא עברו שום כור היתוך, לא היו בלהקה צבאית, אין להם ניסיון, ופתאום נופל עליהם מקום ראשון. אפשר להשתגע. זה לא מוצא חן בעיני, אבל זה מה שקורה בכל העולם, אנחנו לא המצאנו את זה".

בעשורים האחרונים עולם המוזיקה השתנה משמעותית?

"הכל השתנה, רק שבחו"ל מפרגנים גם לאמנים הוותיקים, כמו פול אנקה וברברה סטרייסנד. בלאס וגאס אמנים כמו סלין דיון סוגרים הופעות שנתיים קדימה ומופיעים כל ערב. בארץ, האמנים המבוגרים צריכים לחפש קומבינציות כדי שפתאום ייזכרו בהם".

היתה נקודה בדרך שחשבת לפרוש?

"מעולם לא. הכל הלך מצוין, לא הייתי עושה שום דבר אחרת".

יש משהו שטרם עשית?

"אני יכול להתרווח בשקט בכיסא ולהגיד שעשיתי כל מה שרציתי".

יש לך זמן להתרווח בכיסא?

"היום יותר. אני כבר לא רץ אחרי הזנב שלי, אני לא ילד ולא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. אני נהנה משתי הבנות שלי – הגדולה, טל, בת 31, שמטיילת עכשיו בהודו, והקטנה, דניאל, בת 14 וחצי; אוהב לבלות עם בת זוגי זיוה, עם חברים, ונהנה ממה שאני עושה במוזיקה".

איך אתה מתפנק?

"ביקרתי בכל העולם, ואני אוהב תמיד לחזור לאיים היווניים. בטן-גב, טברנות, מוזיקה, אוכל וחברה טובה".

מה אתה מאחל לעצמך?

"להמשיך לחיות כמה שיותר ולעשות את מה שאני אוהב".

 עם בת הזוג זיוה והבת הקטנה דניאל. "נהנה משתי הבנות שלי, אוהב לבלות עם בת זוגי ונהנה ממה שאני עושה במוזיקה"

תחנות מוזיקליות

דוד קריבושי – אבני דרך בקריירה

1951: החל ללמוד פסנתר

1962: התגייס לתזמורת חיל האוויר

1965: החל לעבוד עם אריק איינשטיין במסגרת ההרכב המוזיקלי "אריק והאיינשטיינים"

1966: השתתף כמעבד וקלידן בתקליט דואט של איינשטיין עם יפה ירקוני, "ליל סתיו", ובמופע משותף עם שייקה אופיר

1967: הלחין את השיר "בתי את בוכה או צוחקת", אחד הלהיטים שביטאו את הניצחון במלחמת ששת הימים. באותה שנה הלחין את המוזיקה לסרטו של אורי זוהר "השכונה שלנו"

1968: נסע ללימודים בארצות הברית

1970: היה המנהל המוזיקלי של המחזמר "דודו השמן" ושימש מעבד מוזיקלי באלבום הבכורה של שלמה ארצי. באותה שנה זכה שירו "אני חולם על נעמי", בביצוע הצמד חדוה ודוד, במקום הראשון בפסטיבל פופ בטוקיו

1971: נסע שוב לארצות הברית, עבד כמנהל המוזיקלי בהצגה בבימויו של יונתן כרמון ובהצגות ברודווי שונות. באותה שנה השתתף פעם נוספת בפסטיבל טוקיו, והפעם עם גלי עטרי בשיר "יש לך שמש", שהלחין במשותף עם מוטי המר

1979: חזר לישראל

1982: כתב את המחזמר "כמו ציפורים" עם יוסי בנאי

1983: הקים את תזמורת הטיילת של תל-אביב וניצח עליה במשך 15 שנה

במהלך שנות ה-80 ואילך: עבד עם מיטב הזמרים של אותן שנים, ניצח על התזמורת הסימפונית של בת-ים במשך חמש שנים, שימש כמנהל המוזיקלי של דודו פישר במשך 12 שנה, הלחין ג'ינגלים, עיבד להיטים לזמרים ולהקות במשך 30 שנה

1996: כתב את המחזמר "זורבה היווני" עם מנחם גולן, בהשתתפות יהודה ברקן וארנון צדוק

2006: זכה בתואר מלחין השנה בתיאטרון, על המוזיקה להצגה "החזן מווילנה" בתיאטרון יידישפיל

 עם בת הזוג זיוה והבת הקטנה דניאל. "נהנה משתי הבנות שלי, אוהב לבלות עם בת זוגי ונהנה ממה שאני עושה במוזיקה"