יוקרה פסגת הרכס

בכפר קטן, בעמק נידח, עמוק באלפים, שוכן מפעל השעונים אודמאר-פיגה, מאותם מוסדות שיוצרים את המושג "אקסקלוסיביות" ומגדירים אותו. ביקור ושיחה עם מעצב הבית

מאת: יואל פלרמן צילום: יצרן 07/04/11

גם ליצרן השעונים הזה יש שעון כרונוגרף מכני מפלדה – כמו לכל חברה נכבדה אחרת. הפרינציפ זהה - המחיר הוא כבר אופרה אחרת. זה של אודמאר-פיגה (Audemars Piguet; ר"ת: AP) גבוה פי ארבעה מזה של מותגים נכבדים. אודמאר-פיגה יכולה לבקש את הסכום הזה מכיוון שהיא תקבל אותו; כי היא, הרי, מותג סופר-אקסקלוסיבי. אחד הדברים שעושים אותה לכזה, הוא - בין השאר - המחיר המאוד גבוה הנ"ל.

האם רק המחיר יוצר את המעמד שמאפשר את המחיר? לא כאן. כי עוד לפני שנוגעים בדבר עצמו, שעונים, יש לאודמאר-פיגה, המותג, שני נכסים ייחודיים, אקסקלוסיביים. האחד הוא הייחוס: החברה הזאת היא היחידה כיום הנמצאת בבעלות המייסדים מיום היווסדה, ב-1875; לא בעלות של קונצרנים גדולים (סווטש, ריצ'מונד), לא שבירת מסורת ראשונים. אין לזה משמעות ביחס למוצר, זה רב-ערך ביחס למותג.

השני הוא מקום ייצור המנגנון. גם חברות נכבדות בשוויץ מזמינות מנגנונים אצל יצרן הענק ETA (בבעלות סווץ') וקונות מנגנונים אצל חברה אחרת של סווץ', Valjoux; אודמאר-פיגה לא. היא מייצרת את כל המנגנונים וחלקיהם בעצמה. זה יקר יותר, זה ייחודי יותר. אין לזה כל יתרון צרכני, זה אקסקלוסיבי עד היסוד.

ועל הבסיס הממתג הזה אפשר לחזור לשעונים. אותה יוקרת-על נבנית על ערכים "שעניים" כמו מנגנונים מורכבים, מבנה ייחודי, שיאים טכנולגיים, איכות יצור וחומרים כאשר אלו מתבססים על מסורת ארוכה מאוד. וגם עיצוב, כמובן, שאחראי בנקודה אחת לאחת מנקודות המפנה החשובות בתחום. וכמובן שיווק. המון שיווק.

סיור בזמן

לא ממש ברור איך נוצר הקו המחבר בין המקום בו נמצא המפעל ובין הלקוחות האופייניים שלו וטעמם. המלווה שלי אמר מאוחר יותר כי במקום כזה, כל מה שנשאר לעשות, בייחוד בחורף, זה להפעיל את הדמיון. איפשהו ליד Morges (13 ק"מ דרומית-מערבית ללוזאן) פונים מערבה ונכנסים עמוק לאלפים. הכביש צר, מתפתל, מטפס, אורכו כ-40 ק"מ, משך הנסיעה – היום – 40 דקות, ובדרך מיני כפרים קטנים, בינוניים וגם כמה חוות. הירוק הופך ללבן מהוסס בהתחלה, ועתיר שלג בסוף. ואז מגיעים לכפר בשם Le Brassus.

במקום הזה חברו ב-1875 לשותפות שני שענים צעירים:  Jules Audemars בן ה-23 ו-Edward Piguet הצעיר ממנו בשנתיים. העיירה הזאת נמצאת באזור הנקרא Vallée de Joux, שבו פעלו שעני עילית רבים. הערה: באותו כפר ממש פועל מפעל וותיק עוד יותר, בלנקפיין (Blancpain) שהוקם כבר ב-1735, אבל הוא כמעט ונכחד וכיום בבעלות סווץ'. אודמאר התמחה במגנונים ואילו פיגה עסק בשלבים הסופיים של התאמת השעון והרכבתו. כבר בתחילת דרכו המשותפת פנה הצמד ללקוחות הממש יותר אמידים.

עד סוף המאה ה-19, נרשמה החברה רשמית (1881), נקבע סמלה המסחרי, נפתח הסניף בז'נבה (1889), היא ייצרה את השעון המצלצל הקטן ביותר אז (18 מ"מ; 1891) – ובשש השנים האחרונות של המאה יצרה 1,200 שעונים. אז נקבעו גם מספר כללים בהתנהלות המקצועית: ייצור עצמי של מנגנונים, בקרת איכות היסטרית, וניסיון לקבוע גבולות באומנות השענות דרך מנגנונים מורכבים. שיאים מקדמים מכירות.

ב-1915 ייצרה החברה מנגנון גרנד-קומפליקיישן בן 400 חלקים, וחמש שנים לאחר מכן ייצרה שעון כיס מורכב ללא תחרות, עד היום. בשעון היו 16(!) מנגנונים שונים, כולל מחוג שעקב אחר הכוכבים - 315 במספר - כפי שהם נראים בלונדון. 

שעונים של AP הוזמנו על-ידי מותגים נחשבים כמו טיפאני, קרטיה ובולגרי, שמצאו כי ראוי שסמליהם יתנוססו על שעונים אלה; כיום, ניתן לדעת את מקורם רק דרך מספריהם הסידוריים. עניין זה של הרחבת המעטפת הטכנולוגית נמשך: באותה תקופה יצרה אודמאר-פיגה את שעון היד המצלצל הקטן ביותר, וב-1925 הציגה את שעון הכיס הדק ביותר (אז הלכו עם כזה) שעוביו היה 1.32 מילימטר. לא עברו אלא שלוש שנים והחברה הציגה את שעון השלד (skeleton) הראשון.

לא עברו אלא שלוש שנים והזוהר הועם. המשבר הכלכלי הגדול (1929) לא היה שותף מוצלח לשעוני עילית. אודמאר-פיגה החלה לחזור לעסקים גם בזכות כרונוגרף דק במיוחד בשנות הארבעים, ושעון אוטומטי דק לא פחות שפיתחה יחד עם ייגר-לה-קוטרה (Jaeger-LeCoultre). ב-1946 היא ייצרה את הקליבר הקטן בעולם, 1.64 מ"מ. ב-1967 היא ייצרה את הקליבר האוטומטי הקטן ביותר: 2.45 מ"מ (עוד הישג מאוחר יותר: טורבילון אוטומטי ב-86').  וכך, מיצבה אודמאר-פיגה את עצמה כאחת מחברות העילית של השענות בשוויץ: מנגנונים מורכבים, חומרים, מזעור, וכמובן ייצור עצמי מגובה בבקרת איכות תואמת.

המפנה

ואז, ב-1972, המציאה החברה את עצמה ואת עולם השענות מחדש – עם שעון שלא הייתה בו כל חדשנות שענית, אבל הייתה בו חדשנות עיצובית ומעל לכל הצהרה. אודמאר-פיגה הציגה שעון-יד מכני, נטול כל תחכום, עשוי פלדה וצמיד משולב בשם רויאל אוק (Royal Oak). המבנה – שעוצב על-ידי ג'רלד ג'נטה (Genta) - היה מתומן כאשר בכל זווית קבוע בורג בולט, והמסגרת הייתה מוגבהת מעל פני השעון. שעון זה כוון – באמצעות המחיר והשיווק – אל תחום שעוני היד האלגנטיים - אלה שעד אז היו עגולים, מוזהבים, דקים ועם רצועת עור.

לבקש על שעון פלדה מחיר של שעון זהב, ולהציע אותו כשעון שהוא אלגנטי וייצוגי כשם שהוא ספורטיבי – שילוב שלא היה קיים אז – היה המקבילה השוויצרית לטר"ש או צל"ש. אודמאר-פיגה זכתה בכל הקופה – ולא רק אז. לא רק שיצרה עיצוב חדש, ולא רק שקבעה כי שעון אלגנטי ויוקרתי יכול להתבסס על עיצוב בוטה וחומר כמו פלדה, היא יצרה לעצמה בסיס עסקי המניב עד היום תשואה מכובדת מאוד.

כי כן, במהלך השנים הוצג על בסיס הדגם הזה דגם גדול ובולט יותר, הנקראRoyal Oak Offshore. שני הדגמים זכו לשפע מיני מנגנונים שונים ומורכבים, שימוש בחומרים נדירים, רמות גימור אקזוטיות ועוד כיו"ב. הגרסה החדשה יותר זכתה גם למספר מרשים של מהדורות מיוחדות וממוספרות שמחיריהן הרקיעו שחקים, הביקוש לא פיגר.

דיבור חדיש

עם כל הכבוד לשיווק, כדי להישאר בצמרת הנחשבת של עולם השענות, אודמאר-פיגה צריכה יותר. החברה מייצרת שעונים מורכבים ומורכבים במיוחד. המחיר לצרכן של הדגם היקר ביותר הוא כשני-שליש מיליון אירו, וזמן ההמתנה הוא שנתיים וחצי. והיא גם מחדשת. החברה מייצרת גופי שעון מסיבי פחם וזה עתה הוציאה לשוק את השעון המכני המדויק ביותר, בתדר גבוה במיוחד של 43,200 תנודות לשנייה – בדיוק 50% יותר ממה שנדרש משעון הרוצה לקבל אות "כרונומטר" (28,800).

אבל למבנה השוק העולמי המשתנה יש השפעות גם על תמהיל הדגמים של החברה. לאחר שנים בהם התמקדה בדגמי הספורט שהעניקו לה מעמד כה ייחודי בעולם השענות, אודמאר-פיגה חוזרת גם לעיצובים קלסיים ויוצרת גם עכשוויים. "לא נכון", אמר המעצב אוקטביו גרסיה (ראו תיבה) "לשים את כל הביצים בסל אחד". ומציין, כי בשוק הצומח והעשיר בעולם, מזרח אסיה בכלל וסין בפרט, שעוני-ענק בוטים אינם הבחירה הראשונה שם במקרים רבים.

טיפול אחר בעניין העכשוויות הוא בשימוש בחומרים עדכניים. בית-שעון מסיבי פחם בלחץ גבוה במיוחד מוצע במסגרת חלק מהסדרות, ואלו, מכל מקום, מוצעות תמיד גם עם המנגנונים המורכבים ביותר.     

סיור במרחב

מהקור נכנסתי למבנה בן מאה שנה, ששימש גם כמפעל הראשון המתוכנן של AP. האווירה נכבדה כיאות, יש הרבה עץ, אבל שם לא עושים שעונים. המפעל עצמו, שלוש דקות נסיעה משם, הוא כבר סיפור אחר. במילה אחת: מודרני, אקולוגי, מואר, מאובטח, עם אולמות עתירי נפח, חסין אבק, סטרילי, דומם.

הנקודה הראשונה היא המקום בו יוצרים בתי שעונים מסיבי פחמן. הממדים הלא גדולים יחסית מאפשרים ליצור סגסוגות קשיחות במיוחד, עד פי 400 מהמקובל ביישומים אחרים. התנורים הם ייצור עצמי, וגם בהמשך נמצא מוצרי אד-הוק (כמו מתקן הבחינה לשעונים מורכבים). הכניסה לאולם ההרכבה העיקרי מחייבת לבוש סטרילי ומעבר שני סטים של דלתות. העובדים מטפלים בקבוצות של עשרה שעונים בסבב. השקט בולט, האור המרובה גם ומעל לכל צדה את העין דרך הישיבה. העובדים יושבים נמוך מאוד, כאשר ראשם בגובה השולחן וידיהם נשענות על מסעדים מזוותים מיוחדים. כך הם יוכלים לראות את המנגנונים ובתי השעון בגובה הראש ולא להסתכל עליהם מלמעלה. הריכוז קיצוני, השקט מוחלט והניתוק מהעולם סביב מלא.

זה אחד השלבים הפשוטים של העבודה: הכנסת המנגנון הגמור. השלבים המורכבים באמת הם ייצור המנגנונים עצמם, וכאן הגענו לקצה. לא רק במובן הפיזי – קצה האולם האחר בו ביקרנו – אלא בתחום השענות. חמישה שענים מייצרים את ה-Complication .Grand כל שען עובד על שעון אחד בין ארבעה לשישה חודשים, מה שמסביר, בין השאר, את משך ההמתנה – שנתיים וחצי – ואת המחיר הקטלוגי: כ-650,000 אירו. 648 חלקים מורכבים בשעון הזה.

פורסם במקור בגיליון 68 של סיגאר