יוקרה השחור העמוק

הפנינים השחורות של טהיטי. נועה מכאן שולה אותן שם. על האיים, הפנינים ומקום אחר לחיות בו

מאת: נועה בר שלום צילום: ראול קסטרו 05/09/11

במעמקי האוקיינוס השקט, באיי פולינזיה הצרפתית, בתוך מי לגונה בצבע טורקיז, שוכנות צדפות נדירות הנקראות "פינקטדה מרגריטיפרה", הצדפה שחורת השפה. צדפות אלה חובקות בקרבן פנינים יפהפיות במגוון אינספור של גוונים וידועות בעולם כולו כ"פנינים השחורות מטהיטי".

המוני איים, אי אחד

טהיטי, האי הגדול ביותר בפולינזיה הצרפתית, הוא אחד מ-118 איים הנמצאים בדרום האוקיאנוס השקט, ב"אמצע הדרך" בין דרום אמריקה לאוסטרליה, דרומית להאיטי. שטח האיים כולם הוא כ-4,200 קמ"ר, חמישית משטחה של ישראל, אך אלו מתפרשים על 2.5 מיליון קמ"ר, כרבע משטחה של אירופה. לטהיטי הגעתי בפעם הראשונה לפני כ 17 שנה, בעקבות סיפור אהבה מופלא שהתפתח בהרי שוויץ המושלגים ביני לבין פיליפ, רופא שיניים צרפתי שהביא אותי למקום בו אני נמצאת כיום. האי הראשון שאליו הגענו היה טובואי, ושם פיליפ עשה את שירות החובה שלו בצבא הצרפתי במלחמה נגד העששת של ילדי האי הקטן והפסטורלי.

חופים לבנים, עצי קוקוס, לגונה בגוונים של כחול וטורקיז, פירות טרופיים ופולינזים חמים ומכניסי אורחים, הם רק חלק קטן מכל מה שנחשפתי אליו בגן עדן עלי-אדמות זה. באי הזה גרנו במשך שנה וחצי ובמהלכה התחלתי להתעניין בפנינים השחורות, חלק בלתי-נפרד מהתרבות והמסורת הפולינזית שהפכו לחלק ממני במהלך השנים. אחרי אותה שנה וחצי בטובואי החלטנו להישאר בפולינזיה הצרפתית ולהמשיך לחיות וליהנות מכל מה שהטבע העניק להם ולנו. לחיות שם במקום להיכנס למירוץ המטורף של החיים בעולם המערבי. חשנו צורך בשלווה ורוגע מהסוג שהיה במקום הזה.

אחרי שנתיים וחצי נוספות באיי מרקיז, על האי היבה אואה, מקום בו קבורים הצייר פול גוגן והזמר ז'ק ברל, הגענו לטהה ולאחר מכן לאי הסמוך, ראיאטאה – שני איים החולקים לגונה משותפת. בראיאטאה נולדו שני ילדינו ושם, במרכזן של חוות הפנינים, החלטנו להתמקם וקנינו בית הנמצא על צלע ההר ומשקיף על הים ועל בורה בורה, אחד האיים היפים בעולם.

בשלב זה כבר ידענו בבירור שלא רק יופיו האקזוטי של המקום מושך את לבנו, אלא נוסף אליו משהו שעבורי היה חשוב הרבה יותר והוא – אהבתם של הפולינזים את המולדת שלי, ותמיכתם הבלתי מותנית בישראל. פשוט מדהים לראות, עד היום, את ההערצה בעיניהם כאשר אני מספרת להם על החיים בארץ, ועל ירושלים, הצבא והמנטליות הישראלית.

במשך הזמן התפתחה בינינו לבין המקומיים ידידות עמוקה, כאשר חלק מהאנשים אתם התיידדנו הם בעלי חוות פנינים. חברויות אלו פתחו בפני דלת לעולם קסום שבו האגדה משתלבת במציאות. אז גם הבנתי שהפנינה השחורה אינה רק אבן יקרה או תכשיט, אלא גם מתנה מהים לאדם.

הפנינה השחורה

מקורה של הצדפה שחורת השפה הוא באיי טואמוטו וגמבייה שנמצאים כ-1,000-1,500 ק"מ מטהיטי. בלגונה של איים אלו מוצאים קבוצות של צדפות בגודל מיקרוסקופי ושם מגדלים אותן ארבע שנים, עד להגעתן לבגרות. רק אז ניתן להשתיל בתוכן את גרעין הנוקלאוס, שהוא צדף שמקורו במיסיסיפי שבארצות הברית.

בחוות הפנינים המבודדות בין מים ושמיים, עובדים נשים וגברים באהבה על-מנת לייצר את הפנינים של טהיטי. הגברים והנשים העובדים בחוות אינם סתם שכירים, הם חיים את הפנינים וכל מה שקשור בהן. כולם עובדים יחד וחיים יחד, כאשר בדרך חיים זאת אין הפרדה ממשית בין העבודה וחיי היום יום. בתנאים אלו, אם האווירה לא נעימה, כל שרשרת הייצור עלולה להיפגם, ולכן חשוב מאוד שתהיה הרמוניה ושיתוף פעולה. כל חווה וחווה עושה מאמצים גדולים כדי שהפגיעה בסביבה תהיה מינימלית ולשם כך משתמשים בחומרים ידידותיים לסביבה ובאנרגיה סולרית.

חוות פנינים

חוות הפנינים ממוקמות על-פני מימיה של הלגונה הצבועה בגווני טורקיז, תכלת וכחול כאשר גשר ארוך וצף מחבר אותן ליבשה, הנמצאת במרחק של שלושים מטרים בערך. המבנה עצמו בנוי מעץ ועומד על כלונסאות, כאשר מביטים לתוך המים הצלולים והנקיים ניתן להבחין באלמוגים ובמאות דגים מסוגים שונים, כולל כרישים, חתולי ים, צלופחים ועוד. יום בחווה מתחיל בהוצאת הצדפות מהים, שם הן תלויות בשורות בתוך רשתות ונמצאות בעומק שבעה מטר. להבאת הצדפות, הממוקמות מספר קילומטרים מהחווה בתוך מימיה העמוקים של הלגונה, באזור שבו אין זרמים חזקים, מה שעלול לפגוע בייצור הפנינים, משתמשים בסירת מנוע קטנה. זאת ננהגת על-ידי אחד המקומיים המכיר את הים על בוריו. לאחר תהליך ההשתלה, נקשרות הצדפות חזרה בשורות ומוחזרות לתוך הלגונה. שלושה חודשים מאוחר יותר, מוצאות אותן צדפות שוב מהים ונתלות במימיה הרדודים של הלגונה, שם, מאות דגים קטנים וצבעוניים מנקים אותן לגמרי מאצות, צדפים קטנים ועוד מיני פרזיטים שנדבקו עליהן.

תהליך זה, אשר נמשך יום שלם, נחוץ מאוד מכיוון שהפרזיטים מורידים את אפשרות ההזנה של הצדפות. בלעדי זאת, ייפגם כושר ייצור את הפנינה. כעבור ארבע שנים מוצאות הצדפות מהים וממוינות לפי הגודל, כאשר הצדפות הקטנות חוזרות לים להמשך הגדילה והגדולות מוכנות להשתלה.

ההשתלה עצמה היא תהליך מאוד מורכב ומסובך, למרות שנראה שכל מה שצריך הוא רק לפתוח את אברי ההפריה של הצדפה ולהשתיל את גרעין הנוקלאוס. כאשר מסתכלים על כך מקרוב רואים בבירור שבלי הבנה מדויקת של אנטומיית הצדפה, ריכוז מוחלט ועבודת ידיים מדויקת – עדיף לא לנסות בכלל. ההשתלה נעשית על-ידי מומחה בעדינות רבה, ואחרי ההשתלה, נדרשים עוד 16 חודשים עד שהפנינה תוכל להידלות מהצדפה. אחרי דליית הפנינה הראשונה, משתילים נוקלאוס חדש רק בצדפות אשר ייצרו פנינים איכותיות, כאשר מכל צדפה ניתן לייצר עד ארבע פנינים.

באחת מחוות הפנינים שעמה אני עובדת, מתבצעת הדלייה במהלך חודש יולי. התהליך מתחיל בהבאת הצדפות מהים לחווה, ומספר עובדים דולים את הפנינים מתוך הצדפות וממיינים אותן מיון ראשוני לפי גודל, צבע ואיכות. לא רק ההשתלה, גם דליית הפנינים עצמה נעשית בזהירות רבה. מאוד. על-מנת לדלות את הפנינים מהצדפה משתמשים בכלים מיוחדים המזכירים כלי ניתוח עדינים. בכל שנה נדלות בחווה זו כ-20,000 פנינים, רובן, כ-80%, מתאימות למכירה ולייצוא. אחת התפקידים בחווה מיועד לאדם האחראי על בחירת הצדפה הצבעונית ביותר. מצדפה זאת יילקח השתל לצדפות אחרות, ובזכותו תזכה הפנינה לצבע היפה ביותר. השתל הוא למעשה חתיכה קטנה משפת הצדפה והוא מוחדר לתוך איבר ההפריה של הצדפה ביחד עם הנוקלאוס.

הכוח השחור

הפנינים מטהיטי, בנוסף להיותן מיוחדות ויפהפיות, עטויות בהילת מסתורין, ויש פולינזים המאמינים שהן בעלות כוחות מיוחדים הניתנים להן מהים, כוחות השומרים על העונד אותן כקמע המביא מזל.

במקרה האישי שלי אני יכולה להאמין שכל זה נכון. פיליפ ושני ילדינו, תום בן ה-12 ומאיה בת ה-8, יצאו לדיג, וביציאה מהלגונה התהפכו עם סירת המנוע כאשר נשאבו לתוך גל גדול. עבור כל חברינו המקומיים ששמעו את סיפור ההרפתקה המדהים ואיך הצליחו להינצל במזל גדול, ללא חגורות הצלה, היה ברור ולא היה ספק בכלל שהפנינה שכל אחד מהם ענד על צווארו היא זאת שהצילה אותם. פעם בשנה יוצאות אוניות דיג גדולות לאוקינוס, שם מתקיים טקס השלכתן של הפנינים הפגומות שלא ניתנות למכירה או לייצוא. עבור הפולינזים, החזרת הפנינים לים מסמלת את הבעת התודה שלהם לים על מה שניתן להם ובזאת נסגר מעגל.

קו טהיטי-ישראל

היום, אחרי 17 שנה של מגורים באיים האקזוטיים הרחוקים, אני מרגישה שאני מצליחה לשלב בין טהיטי וישראל. כאשר אני שם, אני לא שוכחת לרגע היכן השורשים שלי, וזה מתבטא בפעילויות בנושא ישראל, אותן אני מארגנת בבתי ספר או באירועים שונים. הבית שלי שם הוא בית ישראלי פתוח עם מאכלים ישראליים ואווירה ישראלית. מצד שני חשוב לי מאוד לייצג את טהיטי, כשאני מגיעה לישראל - אם זה בנושא ריקוד ההולה הפולינזי שבו אני מתמחה מזה מספר שנים וואותו אני מלמדת כאן במסגרת סדנאות, בנושא התיירות לשם ובכל נושא הקשור בחיים בגן העדן עלי אדמות.