טעם מעשים שבקדושה

מבשלת הבירה הנזירים התראפיסטים משימיי היא מהמוסדות הנחשבים בייצור המשקה הזה. ביקור במקום מספר על שורשיה של מסורת

מאת: יואל פלרמן צילום: יואל פלרמן 31/08/11

זה נראה כמו הדבר האחרון אותו אפשר לקשר למנזר, נזירים ומבשלת בירה תראפיסטית. באזור תעשייה מעודכן מאוד, בפינת הדרך היותר ראשית עם הדרך הממש משנית עמד לו בית משרדים עכשווי, דגל ישראל (לכבודי[!]). ומה שנראה בחוץ עכשווי, היה כזה בדיוק גם בפנים.

פבריס בורדון (Fabrice Bordon), מנהל המכירות, ציין שאכן, הבניין מ-2000, ואכן כאן המשרדים, ופה ממלאים את הבירה, ופה מאחסנים אותה, ומכאן משלחים אותה. אבל כאן לא מייצרים בירה. הבירה אכן מיוצרת במנזר, ובמנזר נהיה מאוחר יותר. מבחינת הביקור אנחנו בכיוון הנכון, מבחינת הבירה, אנחנו בכיוון ההפוך.

הלכנו לפי הביקור. כיום הדודים המרהיבים ביופיים מנחושת אסורים בשימוש מסיבות בריאות, כך שפגשתי את המקורי של שימיי באולם הכנסים. שם, כדי להכניס אותי למסורת של מאה ומחצית המאה הוקרן בפני הסרט הערוך היטב המספר את סיפורה של מבשלת שימיי.

כאן מבקבקים

בשימיי משתמשים רק בבקבוקים שלהם, מה שמחייב הוצאת בקבוקים זרים, שבכל זאת מגיעים לכאן. את הבקבוקים שוטפים ארבע פעמים בשטיפה חמה וגם בודקים עמידה בלחצים. לא שאלתי, אבל פבריס הקדים להודיע כי אין להם פחיות. בירה מחבית (20 ליטר), לעומת זאת יש, סידור חדש יחסית מ-2001.

לאחר הניקיון ממלאים את הבקבוקים בבירה. "המכונות הן המילה האחרונה", מציין פבריס בגאווה, ובלא פחות גאווה מספר כי המכונות אינן מחליפות את העובדים ויחד עם זאת אין במפעל יותר ממשמרת אחת. שני מרכיבים שהם חלק מהמחויבות החברתית של המנזר. אפילו נהגי הסמיטריילרים, על כליהם, הם של המנזר. אאוט סורסינג הוא אאוט. המבשלה שייכת למנזר, אבל מהמנכ"ל ומטה אלה אנשי מקצוע בתחומים הרלוונטיים וכל אופן ההתנהלות הוא כמו חברה מן המניין.

הבקבוקים המלאים מועברים להחסנה של שלושה שבועות בדיוק, ואז הם מוכנים למשלוח. שימיי מייצאת כיום לכל העולם, וזה כולל ארצות הברית (25 מכולות לחודש) וגם לסין; הייצור החודשי של שימיי עומד על 145,000 קרטונים לחודש.

מבשלים בירה

לאחר סיום חלק ב', נסענו לחלק א': ייצור הבירה. הדרך הצדדית יפה להפליא, והמנזר על הצמחייה שבו והשקט שסביבו הוא מהמקומות ההם שלא דורשים דבר, אלא רק להיות שם. הצצנו בכנסייה והייתה שם מנורת שבעת קנים יהודית מאוד, אבל פבריס לא ידע להסביר את מקורה.

אי אפשר לטעות במבשלה, ועוד לפני שרואים את הדוד הראשון, הריח מכה בעצמה בלתי-רגילה, עוטף את הגוף ומלווה אותי במהלך כל הביקור. במקומות מסוימים, באופן בוטה אפילו יותר. המבשלה, השוכנת בחלקו הדרומי של המנזר, כוללת בעיקר דודי ענק עשויים נירוסטה בהם מתבשלת הבירה. הבירות האדומה והטריפל מבלות כך שלושה ימים; הכחולה ארבעה. מכל אצווה (batch) נלקחים ארבעה בקבוקים כדי שיהיה אפשר להתייחס לתלונות עתידיות, ובכל אצווה נעשות 19 בדיקות.

השילוב של מפעל של ממש, על דודיו, מכשירי השליטה והבקרה והממדים הגדולים של המכשור בתוך מבנה שבחלקו לא נועד לכך וחלקו האחר הורחב (אך במגבלות) יוצר חוויה מיוחדת במינה. המקום הזה הוא ההפך מאולם ייצור בעל חלל אחד. המקום משלב צפיפות, מעבר בין הקומה הגבוהה שם מסתכלים על המכל מלמעלה ורואים את הבירה מתבשלת, ובין הנמוכה שם נמצאת תחתית המכל.

מהממדים הגדולים והשאון אנחנו עוברים למשהו קטן בהרבה, ושקט: המעבדה. כאן מנסים וכאן מנטרים ייצור וכאן בודקים את המוצר הסופי, גם דרך מכשירי מדידה, גם בטעימה ממש.

טעימה לקינוח

בסוף הגענו למעין בר נאה. נפגשנו עם אותה בירה מוזהבת, קלה, המיוצרת עבור האנשים העובדים במנזר, זאת שאותה ניתן ללגום רק בפונדק שליד. העובדים מקבלים ממנה ארגז לכל אירוע, ואני טעמתי בירה עדינה, קלה, "רכה" כמעט אבל עשירה בטעמים פירותיים.

לקראת סיום, פבריס שלף שני בקבוקים, שניהם כחולים, 75 ס"ל. האחד הוא מייצור עכשווי, השני שמור אצלם ארבע עשרה שנה. הטעימה עיוורת, אמר, נא להסתובב.

הבירות שנמזגו היו מעט עכורות אך הפכו לצלולות. הארגמן היה כהה, והטעם פירותי, משביע ממש, והסיומת נשארה בפה, מזמינה את הלשון והחך להתענג על הטעם. עצמתי עיניים, נתתי לטעמים להסתובב עוד קצת והצבעתי על הבירה הישנה: "היא אותו דבר אבל יותר: כהה וכבדה יותר וצלולה יותר. והריח העולה ממנה הוא לא של בירה מבקבוק, הוא של מבשלת בירה ענקית". ארומה של מבשלה שלמה בבקבוק. לאחר מכן העמדתי את הכוסות מול האור, עיניכם הרואות.