חוץ מעבר לגשר

האנטישמיות ברוסיה והעלייה לארץ, התיאטרון הישראלי הקומי מול התיאטרון האירופאי השייקספירי. יבגני אריה, מייסד תיאטרון גשר, וסשה דמידוב, השחקן הכי דומיננטי בתיאטרון, מדברים על הכל

מאת: טלי מחלב צילום: גדי דגון 12/06/11

זוהי תופעה בקנה מידה עולמי. תיאטרון גשר הוא תיאטרון דו-לשוני מהבודדים שקיימים בעולם. החל מיום הקמתו, בשנת 1991, ועד היום, זכה התיאטרון בפרסים רבים, השתתף בפסטיבלי תיאטרון ברחבי העולם והעלה פלאים את רף איכות התיאטרון הישראלי. מגזין טיימס לונדון הכתיר אותו לאחד מחמשת התיאטראות המובילים בעולם ונשיא המדינה שמעון פרס אמר בביקורו בתיאטרון כי גשר קרוב מאוד לליבו. למרות זאת, יבגני אריה מייסד התיאטרון, לא מתרפק על ההצלחה וחושף חשש כבד לעתיד התיאטרון.

בניגוד לציפיות

יבגני אריה היה במאי מצליח בתיאטראות מובילים במוסקבה ובסדרות דרמה בטלוויזיה הרוסית. הוא זכה בפרסים וניהל תיאטראות בסאן פטרסבורג, אבל זה לא הספיק לו. הוא לא אהב את חייו האישיים והחליט לעלות לישראל. "לא הייתה דמוקרטיה אמיתית. הפסקתי לראות את ההצלחה שבעשייה, מפני שהפסקתי להאמין במדינה שחייתי בה. האנטישמיות גברה ולא רציתי שהבן שלי יגדל כפי שאני גדלתי. היום, כשאני מגיע לרוסיה אני מרגיש שאלוהים ברך אותי על ההחלטה לעלות לארץ".

גם כאן היה פסימי

יבגני יצר קשר עם הפורום הציוני, בהנהלת נתן שרנסקי, שהזמין אותו לישראל לדבר על הקמת התיאטרון. בארץ, יבגני הכיר שחקנים ואנשי תרבות, אך רובם הביעו התנגדות נחרצת להקמת התיאטרון וגם הוא היה פסימי.

מה היה הקושי המשמעותי בהקמת התיאטרון? "הכל. בעיקר השפה. לא ידעתי דבר על המדינה. האנשים, הנושאים הפיננסיים, לאיזה סוג של משחק רגילים כאן." בניגוד לרף הציפיות הרעוע, המציאות האירה פנים ליבגני. המחזה הראשון שהועלה בגשר, "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת טום סטופארד, הפך לסיפור הצלחה. תוך שלושה חודשים נבחר לייצג את התיאטרון הישראלי בניו יורק, ומשם המעבר לשפה העברית היה כמעט מיידי.

כיום גשר הוא תיאטרון ישראלי, רוסי, אולי שניהם? "ישראלי לחלוטין. דו-לשוני אמנם, אבל רוב האנשים בתיאטרון ישראלים."
זוהי העונה העשרים בגשר. ככה דמיינת שיראה התיאטרון בטרם הקמתו? "לא דמיינתי כלום. נלחמנו כדי לשרוד ועד עכשיו אנחנו נלחמים על הישרדות, כי בדרך מסוימת אנחנו מאיצים נגד הרוח".
מהו גשר עבורך? "את מצפה ממני לומר שגשר הוא הבית שלי, אבל הוא לא. הבית שלי שנמצא בניו יורק היכן שנמצאים אשתי, בני והכלב שלי. אחרי הכל, גשר הוא מקום עבודה."

שוק הכרמל, תפוזים והים התיכון

כשיבגני החליט לעלות לישראל שחקנים רבים השתוקקו להצטרף אליו, ביניהם השחקן סשה דמידוב. מאז, השניים לא נפרדו. "סשה הוא כמו הבן שלי, הוא היה תלמיד שלי והוא איתי מהיום הראשון."
סשה נחשב לשחקן מבריק כבר במוסקבה, אך בדומה לאריה, הוא הרגיש שמשהו חסר. "חיפשתי את המקום שהכי מתאים לי. לכאורה הייתה במוסקבה דמוקרטיה, אבל הרגשתי שדברים לא קורים ורציתי להתחיל מההתחלה. חיפשתי את משמעות הקיום שלי. היום, אין לי ספק שישראל זה הבית".
איך דמיינת את ישראל לפני שהגעת? "דמיינתי מדינה ששוכנת ליד הים התיכון והתלהבתי מאוד. זה כל מה שידעתי. אה, וראיתי גם ספרון על ישראל עם תמונות של תפוזים."
זכורים לך קשיי קליטה משמעותיים? "רק השפה. את כל השאר אהבתי מאוד. האנשים, המנטליות, הכל. אני זוכר שהייתי בשוק הכרמל ואהבתי את כל הצעקות."
יש שוני בין שחקנים ישראלים לשחקנים רוסים? "ללא ספק. השוני ניכר במנטליות ובסגנון המחשבה. השחקנים הרוסים מדברים הרבה פחות."
ואתה שחקן רוסי או שחקן ישראלי? "אני בן אדם."
כשסשה מופיע הוא ניצב על הבמה כשכולו אומר כישרון אדיר. כשמילות הטקסט קולחות מפיו הקהל נשבה בקסמו. אבל סשה לא חלם להיות שחקן והגיע לתחום תוך מקריות מוחלטת. "נרשמתי לאוניברסיטה, קיבלתי מקצוע של מהנדס בניין, שירתי בצבא, והייתי די ג'יי בבניין שבו היה סטודיו לתיאטרון. שם הכרתי כמה שחקנים ופתאום התחשק לי לבדוק את זה".
על התפקיד חלומותיו הוא מספר לי בלחיים סמוקות מהתרגשות: "אני רוצה לעשות דמות של אדם לא רגוע שמתקשה לישון ומנסה להבין האם יש היגיון או משמעות בחיים. אולי בגלל שאני לומד קבלה כבר עשרים שנה, זה מה שאני רוצה לעשות על הבמה".
מהיכן הזיקה לקבלה? גדלת בבית רוחני? "בכלל לא. אבא שלי היה סוציאליסט, הוא חשב שהכל במקרה והאפשרות שיש כוח עליון עוררה אצלו גיחוך. אני מאמין שפשוט נולדתי כזה."
אז מהי אהבתך הגדולה? התיאטרון או הקבלה? "הקבלה, כי היא ממלאת את החיים שלי ואת העבודה שלי בתיאטרון. הקבלה נותנת לי השראה על הבמה."
סשה מדבר על ישראל בתשוקה פנימית בוערת, אך למרות זאת, הוא מספר על התחלה לא פשוטה, חסרון כיס וקשיי שפה. "עבדתי בכל מיני עבודות חוץ מהתיאטרון. אספתי תות שדה וקטפתי תפוזים בכדי שיהיה לי כסף לקנות משהו לאכול. התהליך אצלי היה ארוך מאוד עד שהתחלתי להתפרנס רק כשחקן, מפני שהגעתי מרוסיה ולא ידעתי את השפה. היום, אני מאוד אוהב את השפה העברית ואני משתדל לדבר עברית כמה שיותר. כשהילדים שלי מדברים איתי ברוסית אני עונה להם בעברית".
מה תמליץ למי שחולם להיות שחקן? "רק כשאדם מבין שהוא לא יכול לחיות בלי משחק, רק אז הוא חייב לבדוק האם הוא באמת שחקן. אחרת הוא יסבול מאוד. להיות שחקן זה סבל ענק ותענוג גדול".

יבגני אריה מודאג

יבגני מדבר בכאב על הרמה של בתי הספר למשחק בארץ, העובדה שאין בישראל בית ספר לבימוי לא מאפשרת לו להישאר רגוע והוא מסרב בתוקף להשלים עם חוסר מקצועיות. לדעתו, במדינה קטנה כמו ישראל, צריך שיהיו הרבה תיאטראות קטנים. את העובדה שאנשים צעירים לא הולכים לתיאטרון ולא קוראים ספרים הוא מכנה "סכנה אמיתית".

מה חסר בתיאטרון הישראלי בהשוואה לתיאטראות מובילים בחו"ל? "התיאטרון בארץ סובל מחוסר תקציב. אנשים אומרים לי שאני עושה דברים מאוד איכותיים ושאמשיך לעשות אותם, ואני רוצה לשאול אותם: 'אתם תתנו לי כסף על זה?'. שום דבר לא קורה בלי כסף, ואיכות זה לא מספיק. מה שאני מקבל זה הרבה מאוד תשומת לב".
כאדם שחי ונושם תרבות, מה דעתך על תופעת הריאליטי? "ראשית, אני מודה, ריאליטי עובד. איכשהו אנשים רוצים לצפות בזה, דברים אמיתיים קורים שם ואף אחד לא יודע איך זה ייגמר. זה אומר שהתיאטרון חלש מזה ונמצא מאחור. אנחנו צריכים לדעת איך להתחרות בתופעה ולהפנות את תשומת לב הקהל אל התיאטרון."
היכן אתה רואה את גשר בעוד עשר שנים? "אם יהיה מימון כפי שיש היום, גשר ימות, וזה מטריד אותי מאוד. אנחנו נעלמים, ואני לא מדבר רק על גשר."

כשאתה מביים את אותו מחזה בישראל וברוסיה, אתה מתאים אותו לאופי הקהל? "השינויים הכרחיים מפני שהקהל מאוד שונה. הקהל בישראל דומה לקהל בניו יורק. באירופה, בגרמניה ופולין למשל, הדרך שבה מציגים חומרים בתיאטרון היא אחרת. יותר פואטית ומטפורית. קשה להביא לישראל את צ'כוב או שייקספיר, כי הקהל לא רגיל לזה".
מה נדרש למחזה בכדי שיצליח בארץ? "הקהל הישראלי אוהב קומדיה ודרמה וזו הצלחה בטוחה, אבל ליצור תיאטרון כזה פירושו לוותר על הנשמה, וזה לא גשר. כשהקהל בישראל יוצא לתיאטרון הוא מצפה למצוא מנוחה והקלה אבל כשהוא מתרגל לזה זה רע מאוד, כי תיאטרון הוא המקום היחיד פרט למוזיקה, שבו הנשמה יוצאת החוצה. אתה חייב גם לבכות, שיקרה לך משהו מבפנים."
סשה מצידו, מספר על החיבור הנפשי לקהל הישראלי: "הקהל הישראלי מאוד רגשי ופתוח, כזה שמגיב מהלב, שצוחק מיד ובוכה מיד. זה פותח את הנשמה של השחקן. נעשיתי שחקן טוב בזכות הקהל."
כשאתה משחק בחו"ל החוויה שונה? "בודאי. בתת הכרה מרגישים את הקהל. למרות שמדברים בעברית והסצנות זהות, קורה לך משהו מבפנים. אני תופס את עצמי חושב, מרגיש ומתנהג כמו איטלקי או גרמני. הקהל שונה וזה נותן טעם אחר למשחק."
מה מיוחד בתיאטרון הישראלי? "המיוחד עוד לא קיים, זה עוד צריך לקרות. יש כל כך הרבה יהודים מכל כך הרבה מקומות, כל אחד עם המנטאליות שלו. אני מאמין שצריך להיוולד משהו שמייחד, וכך נגלה את עצמנו מבפנים. אני בטוח שזה יהיה מעניין גם בחו"ל. אנחנו לא צריכים להיות דומים למישהו שם, צריך למצוא פה משהו חדש."

גשר זה הבית

סשה חולם לשחק לצד דה נירו, ומקווה להעביר הלאה את עקרונות המציאות ואת המשמעות הרוחנית שקיימת, אבל הוא משוכנע שיהיה בגשר גם בעוד עשור. אין ספק שעבורו גשר זה הבית. אולי מפני שגם אשתו, סבטלנה דמידוב, היא שחקנית בתיאטרון, אבל זה כנראה בזכות יבגני אריה. "אני מאוד קשור ליבגני. אנחנו חושבים באותו כיוון ומבינים אחד את השני בלי מילים".
יבגני מודה שהוא מתרגש בכל פרמיירה מחדש: "זה תענוג אמיתי, אתה אף פעם לא יודע מה הולך לקרות". ולצד ההתרגשות שבעשייה, הוא מספר לי בגילוי לב על החלום שלו. "אני חולם לגדל דור חדש של שחקנים. אני רוצה לגדל שחקן או שניים שיוכלו לעבוד כאן כשאני אלך לעולמי, בכדי שגשר לא ימות."