חוץ לחלום, להאמין, להשיג

טריאתלטים בסימן כפול זהה. התאומים אלתרמן, שיא הספורט התחרותי, הדרך ללונדון והמוטו המוביל

מאת: אמיר בר שלום צילום: יעל צור 09/05/11

הנה סיפור שמן הסתם לא ידעתם על האחים אלתרמן, דן ורן – התאומים שרגילים לסיים ראשונים את אליפות ישראל מזה עשר שנים; כל אחד מהם זכה חמש פעמים במקום הראשון, כל אחד מהם היה סגנו של אחיו חמש פעמים.

ובכן, את הצעות הנישואין לחברות הם הציעו לחוד, אבל יחד. המקומות היו שונים, הזמן זהה בדיוק. מדוע? גם כדי שזה יהיה מושלם, וגם כדי שלא תהיה מי מהן לפני האחרת. שתיהן אמרו כן.

חברתם של הרצים למרחקים ארוכים

 שלווה מיוחדת אופפת את האחים אלתרמן. ייתכן והשנים בהן השניים מעבירים יחד באימונים מפרכים ומאות התחרויות המאתגרות בהם השתתפו ברחבי העולם אחראים לכך. בכל מקרה, בדידות, כמו בשם הסרט "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים", לא קיים כאן. הם תמיד שניים, רן ודן או דן ורן.

 " למעשה, תמיד עשינו הכל ביחד. אפילו את דרכנו הספורטיבית התחלנו פחות או יותר יחד", מספר רן, שבעת הראיון לבש סווטשרט אפור, מה שהקנה לי את היכולת להבחין בינו לבין דן שלבש אותו סווטשרט, אבל בלבן. "התחלתי לרוץ ולהתאמן בערך חמישה חודשים לפני דן, אבל מהר מאד הוא הצטרף אלי".

 את דרכם הספורטיבית התחילו האלתרמנ'ס (כפי שהם מכונים בחו"ל, וכך גם נקראת קבוצת הטריאתלון שהם הקימו בתל אביב ובגליל העליון), כמעט במסלול הקבוע של ילדים.  במגרש הכדורגל; ליתר דיוק: על ספסל המחליפים שלצידו. לא בטוח שעודד מכנס יזכור את הבלם והשוער שהתאמנו אצלו בקבוצת הילדים של מכבי נתניה, והרבו לחמם את הספסל. מהר מאד הבינו השניים שמקומם אינו שם. רן היה הראשון שנטש ועבר לריצה אחרי ששמע על הטריאתלון מחברים של הוריו. דן עוד התמיד כמה חודשים בכדורגל, אבל מחלה שהשביתה אותו מאימונים גרמה גם לו להבין שעתידו אינו שם, וכך, לפני 17 שנה, החלו התאומים מאבן יהודה את המסלול הארוך (תרתי משמע), לפסגת הדירוג העולמי בספורט הזה.

 "אני זוכר עד היום את האימון הראשון שלי עם רני ", מספר דן. "הוא התחיל להתאמן כמה חודשים לפני. בריצה הראשונה הוא היה כמה מאות מטרים לפני, ולא הבנתי איך הוא עושה את זה. זו הייתה ריצה קצרה של כשלושה קילומטר ובקושי גמרתי אותה. בריצות הבאות הוא כבר הסביר לי על הטכניקה והאימונים, וכך מצאנו את עצמנו בתוך מספר שבועות מתחרים בתחרות הריצה של עין גדי, בגיל 13. "

לא יום במשרד

 סדר היום של האלתרמנים ממש לא  נראה כמו של אחד האדם. השכמה מוקדמת לאימון בוקר ובשעת הצהריים מתקיים אימון נוסף. בבוקר שבו נפגשנו בתל אביב, יצא רן מוקדם מאד מביתו שבקיבוץ יפתח באצבע הגליל, כדי להספיק לאימון שחייה בהרצליה, וכל זה לפני הפגישה בעשר בבוקר. מיד אחרי הראיון שנערך אל מול הים הסוער שמעבר לזכוכית בנמל תל אביב, יצאו השניים לאימון ריצה. עוד יום עבודה של האלתרמנים באגודת הספורט של מכבי תל אביב.

 "אנחנו לא מכירים משהו אחר", אומר דן " זו באמת העבודה שלנו. אתה מביט עלינו ושואל 'האם זה לא קשה?'. מבחינתי ממש לא. פיסית יש תקופות יותר לחוצות שבהן עומס האימונים מקשה מאד, במיוחד בטיסות. קרה לנו לא פעם שהגענו בטיסה ליעד ביניים, והיינו חייבים להמתין שעות לטיסת ההמשך. כספורטאים מקצוענים, אסור לנו לפספס אימון ולכן במצב כזה אנחנו מפקידים את המזוודות, יוצאים לאימון, מתקלחים בשירותים וממשיכים ליעד הבא".

"אתה זוכר את הטיסה האחרונה לאוסטרליה", שואל רן בחצי חיוך, "הייתה לנו המתנה ארוכה מאד, יצאנו לאימון ריצה בשדה התעופה של בנגקוק. היה חם, לח ומזוהם, ולכן הקפנו את מגרש החניה הפנימי של שדה התעופה עשרות פעמים, כשרצינו להעלות דופק טיפסנו בין קומות החניון. לפחות שם הייתה מקלחת מסודרת בסוף הריצה...".

 "זה אולי נשמע לך לא הגיוני" ממשיך דן, " אבל אנחנו מעריכים דווקא את הלא מקצוענים. לי יש הפריווילגיה להיות מקצוען. אין לי משרד ללכת אליו. עבור הטריאתלטים הלא מקצועיים זו משימה לא פשוטה כלל. לקום מוקדם מאד, להתאמן שעתיים לפחות, ללכת לעבודה, לחזור לאימון ערב ואז הביתה. בעיני הם ספורטאים אמתיים, משום שהמחיר שהם משלמים לא פחות יקר. זה ראוי להערכה".

 שני האחים שחצו השנה את גיל שלושים, מתגוררים רחוק האחד מהשני. רן שהתחתן עם בת קיבוץ יפתח, עבר לגליל העליון, ודן המתמקם בכפר סבא. שניהם כבר אבות: לרן שניים ולדן לאחד, עם הבטחה להדביק מהר מאד את הפער...

מי שמלווה את השניים מאחור הוא האח הבכור, רופא שיניים במקצועו, שלקח על עצמו לנהל את הצד הלוגיסטי והארגוני של התאומים, במיוחד בכל הקשור לאיגוד הטריאתלון והוועד האולימפי.

 "אחת הטעויות שעשינו בעבר היא לקחת על עצמנו את הכל. אימונים, נסיעות, גיוס כספים והתנהלות מול האיגוד והועד האולימפי. זה גבה מאתנו מחיר כבד. אחת המסקנות אחרי שלא הצלחנו להגיע למשחקים האולימפיים בבייג'ינג 2008, הייתה להתמקד. צריך לזכור, אנחנו חלוצים בתחום הטריאתלון ברמה הזו. זה לא דומה לענף השייט, שם כבר יש מדליות, איגוד חזק ומנוסה והרבה ידע. הטריאתלון ברמה האולימפית הוא ענף צעיר ולכן יש טעויות".

 תנו לי דוגמא לטעות כזו

"הדוגמא הטובה ביותר היא ההכנה לבייג'ינג 2008", מספר דן. "55 המדורגים ראשונים בעולם מגיעים לאולימפיאדה. באותה תקופה דורגתי במקום ה-43, כלומר קרוב מאד להיות הטריאתלט הישראלי הראשון במשחקים האולימפיים. אלא שאז נפצעתי בברך,  נכנסתי להיסטריה. ראיתי אולי עשרים רופאים בתוך שבוע אחד. אף אחד מהם לא הצליח לאבחן מה קרה לי. נשכתי שפתיים והמשכתי להתאמן עם כאבים. זו הייתה טעות. עם מאמן מקצועי הייתי מקבל החלטה להמתין קצת, לנוח. הייתי אולי מפספס תחרות אחת, אבל מגיע מוכן לאחרת וצובר את הנקודות הדרושות.

(דירוג הטריאתלון הבינלאומי נעשה על ידי שקלול תוצאות של כל מתחרה בתחרויות מסוימות, אב"ש). מה שקרה בפועל הוא שהגעתי לתחרות האחרונה באוסטרליה ולא הצלחתי לזוז. אני זוכר שרני לקח אותי על עגלה של מזוודות בשדה התעופה כי לא יכולתי ללכת".

השיא האולימפי

כשמגיעים לנושא האולימפיאדה, אפשר לראות את הדריכות בעיני השניים, ולאור הניסיון הטראומתי העניין רגיש שבעתיים. בימים אלה נמצאים רן ודן בקשר עם מאמן מפורטוגל, שבונה להם תכנית האימונים והתחרויות לקראת לונדון 2012. במקביל, פרסם החודש הוועד באולימפי הישראלי את הקריטריון האולימפי להשתתפות בלונדון 2012. כרגע הקריטריון הישראלי קשוח ומחמיר יותר מהבינלאומי, מה שאמור להקשות על השניים במשימה.

 "אנחנו מקווים שהאיגוד והוועד האולימפי יגיעו לעמק השווה בעניין הזה ובסופו של דבר הקריטריון הישראלי והבינלאומי יהיו זהים. זו אחת הבעיות שהייתה לנו בהכנות ל-2008. הקריטריון לא היה זהה, ומצאנו את עצמנו מתאמנים לשתי מטרות שונות. כיום אנחנו ממוקמים במקומות ה-47 (דן) וה-58 (רן) – וזה בטווח האולימפיאדה. עלינו, עד מאי 2012, להתברג בין 55 המקומות הראשונים בעולם. לכן, מבחינתנו כל תחרות היא גורלית וחשובה כדי להגיע ליעד הזה".

 "היעד הזה", כפי שמכנים אותו האלתרמנ'ס, הוא למעשה היחיד שלא הצליחו להשיג. אי אפשר שלא להתפעל מהפרגון ההדדי. אבל כאן עולה  גם השאלה, מה יקרה אם רק אחד מהם יצליח בסופו של דבר להגיע ללונדון 2012.

 "אף אחד לא אוהב להישאר בצל", עונה דן, אחרי לא מעט לבטים. "ספורטאי שואף תמיד להגיע הכי רחוק שאפשר, ובכלל זה גם ספורטאי שיש לו אח תאום ומתחרה. טריאתלון הוא ספורט אינדיבידואלי, ולכן תמיד אתה צריך לעשות הכל לבד. אני מניח שאני מדבר בשם שנינו בעניין הזה. אם רק אחד יגיע תהיה לשני תחושת החמצה רגעית. הקשר בינינו הוא ללא ספק קשר אחר. למשל, כשאני נפצע אני מקלל ומתרגז אבל מיד אחר כך מוסיף לעצמי בלב, איזה מזל שאני נפצעתי ולא רני".

 כמי ששידר כבר מארבע אולימפיאדות, קשה שלא להתפעל מהמשפט הזה. האלתרמנים, עושה רושם, לקחו את עניין ההעפלה לאולימפיאדה כפרויקט משפחתי: הורים, נשים וילדים. השניים כאמור אבות טריים, מה שלא תמיד מסתדר עם סדר יום של ספורטאי אולימפי בצמרת העולמית.

 "המשפחה לפני הכל, זה ברור, ולעבודה שלנו יש השפעה על חיי המשפחה", הם עונים יחד כששאלתי על המחיר האישי וחיי המשפחה. "בנות הזוג שלנו ידעו לאן היא נכנסות. אבל... עדיין צריך לקום שלוש פעמים בלילה לילד חולה. לשמחתנו הן מגלות הבנה עצומה לצרכים שלנו, וכך אנחנו יכולים לעמוד בתכנית האימונים והתחרויות שלנו. אין ספק שאם מישהו מאתנו או שנינו יגיע ללונדון, זה יקרה לא מעט בזכות התמיכה שאנחנו מקבלים מהבית. המשפט שהטבענו, 'לחלום ,להאמין, להשיג', הדביק גם את הסובבים אותנו".

 אתם מדברים כל הזמן על אידיליה ביניכם לבין בנות הזוג ובמיוחד על הדינמיקה שביניכם. קרה שדברים ביניכם יצאו משליטה?

 "אני אפתיע אותך. אנחנו כל הזמן רבים", אומר דן. "זה חלק ממערכת היחסים בינינו. רבים ומיד יוצאים לאימון וכך שוכחים וממשיכים הלאה. אימא שלנו אף פעם לא הייתה מודאגת מהריבים שלנו. היא ידעה שזה ייפתר באימון הקרוב, משום שבו אנחנו חייבים לדבר. זה לא קרה במריבות שהיו עם האח הגדול שלנו, שם לא היה אימון קרוב שיפיג את הכעסים,  ובמקרים האלה היא הייתה מודאגת מאד... . היום, כפי שאתה מבין, הוא כבר חלק מהמשימה המשפחתית שלקחנו על עצמנו".

 בוא נעבור לדבר על המישור הפילוסופי. לאדם מהצד שמביט בדרך הארוכה שעשיתם בטריאתלון זה נראה כמעט לא אנושי. בכלל, הספורט הזה נראה לעיתים כקצה גבול היכולת, בעוד ששיחה אתכם מציגה את העניין כעוד תחביב שהפך למקצוע.

 " אם יש דבר אחד שאנחנו לוקחים אתנו מהספורט הזה, זו היכולת המנטלית. החוסן הנפשי להתמודד ללא חשש עם כל קושי. אין ספק שהמסלול הארוך שעברנו עיצב אותנו. אני לא בטוח שזה קורה בענפי ספורט אחרים, פופולריים יותר", אומר דן. "השבוע לדוגמא הייתה לי התלבטות. להזמין גנן שיקים לי את הגינה או לעשות זאת בעצמי, בשבוע שבו אני אמור לנוח מאימונים. בחרתי באפשרות השנייה. מדוע? משום שאני לא מפחד מאתגרים, אני צולל אליהם, זה חלק ממני".

היום שאחרי

האלתרמנ'ס מכינים כבר את היום שאחרי. מעבר לקבוצות הטריאתלון שהם ייסדו, מסיימים השניים בימים אלה תואר ראשון בחשבונאות ומנהל עסקים במכללה למנהל . שניהם מצטייני דיקן לכל אורך התואר, מה שהקנה להם בכל שנה מלגת הצטיינות.

"השאיפה לנצח קיימת כל הזמן ", אומר דן. " אי אפשר לומר שאתה מתרגל לניצחון. לעמוד על הפודיום זו תמיד תחושה מתוקה. הלימודים בשבילנו היו  חלק מיעד. כל שנה היינו צריכים לסיים  בממוצע ציונים מסוים כדי לשמור על המלגה ועמדנו בזה. אני חייב לומר תודה גם לצוות המרצים שלנו במכללה, שתמכו בנו לאורך כל הדרך. עכשיו קיימת התלבטות לאן ממשיכים. התמחות עדיין לא על הפרק, ההתמקדות היא  עדיין בספורט. יש לנו עדיין כמה שנים טובות להתחרות, כשהיעד העיקרי , לונדון 2012 , עדיין לא הושג, ".

ממש לסיום, שאלה שבטוח נשאלתם עשרות פעמים, ועדיין... לא היה כדאי להישאר בכדורגל, שם אולי היה הרבה יותר כסף או לחילופין לבחור בשלב מסוים מקצוע מכניס יותר מטריאתלון?

"טריאתלון היא דרך חיים. את זה לא מחליפים. נכון, יש משברים, כולל ממש עכשיו. יש לנו תחרות בעוד חודש, ואין לנו מימון. אבל אנחנו אופטימיים", אומר רן. "חלק חשוב מהמטרות שלנו בהגעה ללונדון 2012 ובהקמת קבוצות האימון זה הקניית ידע. אנחנו רואים בזה שליחות, לשמר את ענף הטריאתלון בארץ עם הניסיון שאנחנו צברנו. שאחרים לא יצטרכו לעבור את מה שאנחנו חווינו, כמו למשל הבוקר. הייתי צריך לבקש טובה ממכר שלנו כדי שיכניס אותי לבריכה בהרצליה להתאמן. לשחקן כדורגל בליגה ג' תמיד יש מגרש, בגדים ומקלחת. זה צריך להשתנות".

פורסם במקור בגיליון 72 של סיגאר