בית  60:40

שני חדרי קולנוע ביתי בהצגה שנייה ויומית: השונה והדומה, המיקום והצליל ופס הקול האמריקאי. על השווה והשונה ביניהם והיחס השונה במיקוד.

מאת: יואל פלרמן צילום: יואל פלרמן 12/06/11

מכונית, למשל. מוצר מורכב מאוד, עשוי רכיבים מסוגים שונים לחלוטין, שיוצרו על-ידי היצרן עצמו כמו-גם מאות יצרני-משנה ומוגש לכם כ"חבילה סגורה". מכונית היא לא מערכת, כמו, למשל, אותו אוסף רכיבים לשמיעת מוזיקה ולצפייה בסרטים, היוצר, בדיוק, מערכת. וכאן העניינים לא פשוטים מהיסוד, אם-כי יש דרכים שנועדו לפשט אותן – ובהם ניפגש – שהם גם עושים את זה בדיוק, אבל גם מסבכים את העסק. פשוט, לא כן?

בעיות בבית

מערכת השמע היא תופעה נירוטית. המטרה פשוטה: להשמיע בבית את מה שהוקלט באולם או באולפן. ההתחלה פשוטה: גלי הקול מגיעים למיקרופון, אלו מומרים לאות חשמלי, מוזרמים לאלקטרוניקה רלוונטית ולבסוף מתנחלים במדיום המשמר אותם. כל מה שצריך זה תהליך הפוך: מהנגן להגברה ומשם למי שממיר אנרגיה חשמלית לאקוסטית, הלא הוא הרמקול.

מה עושים? פשוט: קונים נגן, מגבר רמקולים מחברים לחשמל ואותם לעצמם – וזהו. לא זהו. התוצאה הסופית מושפעת לא רק מאיכות הרכיבים - מיד נגיע לעניין עגום זה – אלא גם מדברים "לא שייכים". החשמל שממש לא מהווה בעיה למדיח, משפיע על נקיון הצליל עד לטיפול בו, מניעת וויברציות היא עניין שיש לענות בו ומעל לכל החדר - "החלל האקוסטי" – הופך לשותף שווה ליכולת המערכת. כי כן, אותם פריטים בדיוק, לא רק בשני חללים שונים אלא באותו חלל עם רהיטים/שטיחים/רצפות/וילונות ובהרכבים שונים ינגנו אחרת.

העניין הוא שבעיות מסוג זה קיימות גם בתוך המערכת עצמה. לא רק הפריטים – כל אחד לעצמו – חשובים, אלא גם השילוב ביניהם. זה גם עניין של התאמה בכל מה שקשור לנתונים, בעיה כאובה ביחס מגבר ורמקולים, אך בעיקר באופי הצליל שכל פרי ניחן בו. ולתוך ובתוך כל המהומה הזאת, מזדקרת עובדה מוזרה, תמוהה ומאוד לא מסייעת. למרות שמדובר במכשירים כולם מדידים ונמדדים, אין עדיין כ דרך למדוד את האיכות המוזיקלית שהם מנפקים. תכונות מסוימות ניתנות למדידה בעלת משמעות – כגון היענות תדר וסטיות מעל או מתחת לקו ייחוס מסוים. מנגד, תכונות אחרות לא ניתנות למדידה או לניבוי-דרך-נתונים כגון היכולת ליצור "במת צליל".

תכונה זאת, למשל, היכולת ליצור אשליה לרוחב, לעומק וגם לגובה של כלים הממוקמים בחלל המקורי היא מהדברים שקיימים בעסק ובמערכות איכותיות יש לדרוש אותן – ממש כמו יכולת לשחזר בס ראוי, שינויי עצמה "כמו בחיים", אוקטבות גבוהות שלא לדבר על קרבה רבה, יותר ויותר למשהו שנשמע כמו "הדבר האמיתי".

אור בקצה התקרה

החלק השני של המערכת, זה של הצפייה בסרטים, פשוט בהרבה. כאן צריך מקור, מקרן משובח, ומסך איכותי. בהמשך יש לדאוג כי החדר יהיה בר-החשכה בכלל וללא הבהקים בפרט. אקוסטיקה היא עניין מסובך, יצירת חדר כהה, מט ומוחשך זה עניין פשוט.

למה זה פשוט יותר? כי אין כאן עניין של התאמה, כי מקרנים עובדים לפי תקן, כי קל יותר להשוות חדות נצפית למוזיקה, אין יומרה ראשונית להחזיר את המקור והקרנה ישירה על מסך לא נתקלת בבעיות שיש למוזיקה כשהיא נפגשת עם הרהיטים, הוילונות – או היעדרם.

ובקצה העליון, אפשר לקבל הרבה מאוד: חדות שתאתגר את ג'ילט, רוויון צבעים שישאיר אפילו רעיונאי מלא מעצמו דומם (לפחות שתי דקות) וכיו"ב.

השילוב ביניהם, בשלב ראשון לפחות, הוא תמיד מהמם. מסך הענקים הנושק לחוטם יחד עם מערכת הרמקולים המסוגלת לשחזר, פיזית, כאן ועכשיו, צעדים של טירונוזאור רקס, רכבת מהירה או מעבר מטוס ליד התנוך מפגיזים את החושים. בהמשך, שמים אחדים לב, כי טריקת דלת רגילה בדירה נשמעת כמו קץ העולם וכי צלצול טלפון מפחיד יותר מסירנה.

זה, בעיקר, בגלל הצפנה דחוסה הקיימת עד היום של קול – ומשתנה ממש כעת – אבל גם בגלל שבמערכות רבות כאלו הרמקולים-הלא קטנים נקרא לדגל לעשות בדיוק את זה. ואם מישהו רוצה לשמוע מוזיקה – אותה בלבד, או כחלק החשוב יותר במופע – הוא מופגז על חייו.

החיפוש אחר הגביע הקדוש

בעולם קיים זן תמהוני הנקרא "אודיופילים" (Homo audiophilus), שחבריו מחליפים רכיבים, משנים, דנים, מעמיקים חקור, מאזינים, מבקרים, משקיעים, מבזבזים, מעלימים מהאישה, מנסים לפייסה, מתקוטטים עם עמיתים, מנסים רכיבים, מפזרים עזרים שחלקם נראה על פניו מופרך  - ומייבבים שהרעיה אינה סובלת את המופע המגושם והמכוער הנקרא "רמקול".

גם האדריכלים לא. האדריכלים הם האנשים שאחראים שהפרויקט שבו הושקע כסף רב חא ייפגע בגלל אותן מפלצות והם גם אלו שמחברים את הלקוחות האופייניים של הקולנוע הביתי ליבואן אחד. זה יעיל יותר לצרכן, זה רווחי יותר עבורם – והוא ממש לא מתעניין ברכיבים. אלא אם כן הוא שייך לאותו מיעוט שגם משקיע בפרויקט וגם מתעניין במה שמרכיב אותו. הלכנו לבקר שניים. לשניהם חדרים ייעודיים לשמיעה ולצפייה, אצל שניהם נעשה טיפול אקוסטי וצפייתי כבד, בשני החדרים הושקע לא מעט באופן בו הם נראים ושניהם מבוססים על מיטב התקרובת שמציע יבואן אחד בכל מקרה – ובשני המקרים המקום משמש גם בסיס לפעילות חברתית.

ויש הבדלים – והם לא נגזרים מהציוד אלא ממה שכל אחד עושה עם המערכת ומרמת העניין מהאופן בה היא מורכבת ומתפקדת.

סינמה סיטי

קצת צפונית לתל אביב, בבית פרטי רחב ידיים, נמצא חדר הקולנוע הביתי והאודיו – בסדר הזה – של אברהם (שם בדוי), איש עסקים בעמדת ניהול בכירה. הדבר הראשון שרואים הם מושבים – ואלו מושבי קולנוע. במקום כמעט ולא שומעים מוזיקה אלא רואים סרטים וגם שידורי טלוויזיה ראויים: "אנחנו רואים כאן את ליגת האלופות".

המסך נמצא בתוך רהיט שחור עצום-מידות, המגומר כמו כל שאר הפריטים בחדר. אמרתם "עיצוב"? – קיבלתם. והיכן הרמקולים? ובכן, אלו נמצאים בתוך אותו רהיט, מוסתרים, כאשר הבד על הדלת שלהם הוא ייעודי לרמקולים. אלו רמקולים שאסתטית אינם מלהיבים – וזוהי לשון המעטה; אלו רמקולים שהיכולת המוזיקלית שלהם מעולה - וזוהי לשון המעטה. יצרן הרמקולים האמריקאי 'JBL', מהוותיקים (1946) והנחשבים הפועלים כיום, ייצר סדרת עילית הנקראת 'סינתזיס' (Synthesis). זוהי סדרה מודולרית רבת פריטים ואופציות המיועדת לשמיעת מוזיקה ו/או קולנוע ביתי – הן בסידור של תיבות חיצוניות והן להרכבה בתוך הקיר. עם יחידות "שופר" היפר-נצילות ואלקטרוניקה תומכת, העצמה הפוטנציאלית בפועל אדירה (ויותר). החדר נבנה לפי דרישות אקוסטיות, וחיתוך התדרים ליחידות הותאם דרך מפלג-תדרים (קרוסאובר) חיצוני.

אז איך זה נשמע? בהתחשב בכך שהרמקולים מתגוררים למעשה בארון – יפה, אך לא משרת את גלי הקול ופיזורם – מרשים מאוד. הנוכחות הפיזית, העצמה והממדים מכובדים לפי כל קנה מידה, כולל כזה של הופעה חיה. שמיעת מוזיקה לבדה אינה מתעלה, גם בגלל שהמקור, נגן של טושיבה, אינו ברמה של המשך המערכת, גם בגלל שפשוט אי אפשר להוציא אותם החוצה, לתוך החדר. מה חסר? יכולת לשחזר ניואנסים – דבר שאותם רמקולים מצטיינים בו במיקום בו נועדו לו.

החושך הביא אתו סרטים, וכאן התוצאה הייתה יותר ממרשימה. איכות התמונה – ואין מדובר באבחנה גבוהה עדיין – היתה לעילא, ובסרט כמו "לחיות בתמונות" (רובין וויליאמס, 2002) התוצאה הייתה מרהיבה. ב"פסנתרן" (של רומן פולנסקי, 2002), איכות הנגינה בצירוף התמונה בתחילת הסרט יותר מרגשה, וההפצצה מיד בהמשך כמעט ופירקה את הבית. כמו שהפצצות עושות.

מועדון המוזיקה

כל זה שונה ממה שיש ליהודה (שם בדוי), הגר כמה קילומטרים צפונה. ספה, שולחן נמוך, לא מעט אלכוהול משובח, הרבה תקליטורים וכותרי הופעות הם בסיס למשהו אחר, המוצא ביטוי בעובדה שחדר יש גם שתי מערכות תופים. יהודה מאוד אוהב מוזיקה.

נגן התקליטורים הוא מהצד היקר והנחשב של העסק, 'MBL', והוא משדר מוזיקה לקדם מגבר ומגבר הספק ('אולימפיה', 300 וואט) של 'מונטנה PBN', חברת בוטיק אופיינית להי-אנד המייצרת גם רמקולים המיוצגים כאן אחר כבוד בדגם 'KSA'. אלו רמקולים אופייניים לחדרי מגורים/האזנה אמריקאיים, ששטח הוא הבעיה האחרונה שלהם.

ושוב אותו הדבר: עצמה עצומה, נוכחות, בס, אבל פרטים קצת פחות, ואותה "במת צליל" לא ממש. "נו?", לא התלהבתי. "חבל", אמרתי, "אם היינו יכולים להזיז את הרמקולים - מהפינות לתוך החדר, להרחיק מהקיר ולשנות את הזווית לפחות חדה – נראה לי שזה היה משפר. אבל הם הרי כבדים". "אין בעיה" אמר יהודה, "הם זזים בקלות". ככה זה כשיש משטחי מתכת ייעודיים על רצפת עץ. הזזנו.

או. העסק נפתח. איזון טוב בהרבה, הרמקולים כמעט ו"נעלמו", משאירים את המוזיקה שהייתה עכשיו עשירה בהרבה בפרטים בכל השטח ביניהם, עם הרבה דברים מאחור, כמו הילדים המשחקים "בעוד לבנה בחומה" של פינק פלויד. וזה ללא כוונון מדויק באמת, האזנה וכוונון נוסף. מטר קדימה, מטר פנימה. אחר כך שמענו תקליטור של ריקי גל. לא ראינו את דמותה בחדר, אבל לא רק קולה (המדהים) היה שם, אלא גם רוחה. לא תווים, התרחשות.

סרט פעולה אמריקאי היה כמובן צבעוני, מרשים, חד ועתיר צבע, ממש כשם שהגזים בעצמת הקול שלו, אבל זוהי בעיה של כל סרט כיום, גם בבתי הקולנוע.

קינחנו בהופעה בשחור-לבן, של שלושה נגנים וזמר אחד. טוב שהשעון אמר את דברו. כי למה לקום כשיש מופע פרטי בחדר?

כרטיסים

שתי המערכות האלו ממש אינן זולות, וכוללות מוצרי עילית. איכות הצפייה הייתה בשתיהן לתפארת, ואת איכות הצליל בסרטים קשה לשפר, כי זה מה שהוליווד מנפקת בינתיים (יחד עם אותה טכנולוגיית דחיסה). אברהם לא טרוד מדי בשמיעת מוזיקה נטו, כך שהפתרון המתבקש, הוצאת ה'סינתזיס' החוצה, לא קיים מבחינתו. אם היה עושה כן, היה מרוויח הרבה לאוזן, אך מפסיד לא מעט בעיצוב החלל ובתחושת המרחב.

אצל יהודה הרמקולים ממילא בחוץ, והחדר מיועד גם לשמיעת מוזיקה, כולל אופרות ומופעים אחרים. שעה עבודה על המיקום ישפרו עוד יותר מערכת מעולה גם כך.