בית צליל אנלוגי בעולם דיגיטלי

הידיעות על מותו היו מוקדמות מדי. הפטפון והתקליטים משגשגים ומלווים את התקליטור, שכמעט חיסל אותם, לסוף דרכו. יש לתחייה הזאת רק סיבה אחת, אבל היא נשמעת מצוין: טיב הצליל

מאת: יואל פלרמן צילום: יצרן 07/04/11

ביום אחד הכל השתנה. בשני לחודש מרץ 1983 הוצג בארצות הברית ובשאר העולם נגן התקליטורים ועמו 16 כותרים של CBS. היתרון של הנגן והתקליטורים על הפטפון והתקליטים היה מוחץ – ותוך שנתיים הכל נגמר.

כבר בסוף אותה שנה היו בשוק כבר 1,000 כותרים, ייצור התקליטים פחת באופן דרמטי, ופטפונים חדשים כמעט ולא נמכרו. שנתיים מאוחר יותר, נמכר התקליטור של 'דייר סטרייטס' (Dire Straits) 'אחים לנשק' (Brothers in Arms) במיליון יחידות, ודיוויד בואי עבר להקלטות דיגיטליות בלבד. ב-1991 כתב האקונומיסט על סופה של תקופה: "רק 15% מהמלאי הוא של תקליטים ולכן הם נידונים להיעלם מהמדפים".

ב-2008 ציין התקליטור 25 שנים להולדתו עם נתון מכובד מאוד: יותר ממאתיים מיליארד תקליטורים נמכרו מאז שהוצג, ממוצע של 22 מיליון תקליטורים ליום. אבל אז, דווקא אז, כבר היה ברור לכולם כי ימיו של התקליטור קרבים לקיצם. בשנת היובל עצמה נרשמה ירידה של 20% במכירת תקליטורים ביחס לשנה הקודמת. פשוט, יש דרכים טובות יותר להשיג מוזיקה, לאחסן אותה ולשלוט בה.

ומי שיישאר אחרי התקליטור הוא לא אחר מאשר תקליט הוויניל. כי הוא והפטפון – כן, ההם עם הפיגור המובנה שלהם - נמצאים בתחייה מזה מספר שנים. בהחלט פחות רבי מכר, אבל עתירי נוכחות.

כרוניקה של טכנולוגיה

ב-1948 הוצג התקליט ארוך הנגן וחולל מהפכה בהרגלי ההאזנה בבית: יצירה שלמה, אוסף שירים שלם, הופעה מלאה – הכל בתקליט אחד. לא רק ההיקף, גם האיכות הייתה מסוג אחר, והמושג High Fidelity, נאמנות גבוהה, הפך בן-לוויה למוזיקה בבית וגם התחייבות לאיכות. עשר שנים עברו, וב-1958 יצא התקליט הסטריאופוני לשוק - והפעם ההתחיבות הייתה להרבה יותר: חוויה מוזיקלית בתלת-מימד, בחלל הבית שלכם.

באותה שנה בה יצא התקליט הסטריאופוני, המציא דיוויד גרג (Gregg) את התקליט הדיגיטלי הראשון (LaserDisc): שקוף ובקוטר 30 ס"מ. שלוש שנים מאוחר יותר אימצה 'פיליפס' את הרעיון וייצרה תקליט דיגיטלי עם ציפוי מראה. עשור עבר, וב-1972 הוצגה לראשונה מדיה דיגיטלית לשימוש ביתי. אותו תקליט דיגיטלי, גדול כמו תקליט וויניל, החל להימכר ב-1976, כאשר הכותר הראשון הוא "מלתעות".

באותה שנה ממש הציגה סוני תקליט אופטי קטן, תקליטור – שקוטרו קטן בהרבה: 12 ס"מ מול 30. פיליפס, שהיו לה כבר פטנטים בתחום, עשתה זאת ב-1979, חברה לסוני והשתיים יצרו תקן לתקליטורים ולנגנים: Red Book. לאחר שהתקן נקבע, הציגה החברה היפנית את הנגן הראשון המסחרי, CDP100, בסוף 1982. הקלטות נעשו כבר מ-1981, והכל היה מוכן למהפכה של תחילת 1983.

ואכן, התקליטור החליף את הקלטת ואת התקליט, וגרסת ה-DVD שלו חיסלה את הוידאו וגם את היורש שלה והאב הטכנלוגי, הלייזר-דיסק. תוך אותו פרק זמן קצר היה הוא לשליט הבלתי מעורער בכל העולם של הבידור הביתי (וגם במכונית) - עד שהגיע האינטרנט. הרשת אפשרה, עם שיפור יכולותיה, הורדות מוזיקה וסרטים, בהתחלה לתקליטורים לצריבה ולאחר מכן ל-MP3 בקבצים מכווצים ולמחשבים בלא אבדן איכות. ועם עצמות מחשוב ואחסון נרחבות, הדרך ליצירת שרתי- מוזיקה המאחסנים אלפי כותרים ונשלטים באבחת שלט או מגע הייתה קצרה. התקליטור הנפרד, שנמכר במחירים לא ממש זולים, החל לצלול. הבסיס הדיגיטלי נשאר, זה האחסון ששודרג דרמטית.

ומי שנשאר ברקע היא המדיה האנלוגית שזמנה עבר, כולה בעייתיות – והנה בשנות ה-2000 היא עולה מעלה.

בלא כחל ושרק

בכל מה שקשור לתפעול ובהשוואה לתקליטור, לא כל שכן בהשוואה לשרת מוזיקה, מדיה אנלוגית היא כישלון מהדהד. בעיקרון, אין שלט ופטפונים טובים הם ידניים לגמרי – יש להוריד את הזרוע ולהעלותה – וזאת כל חצי שעה. מול שלט, הפסקה אוטומטית ושעה ורבע בנגן, זה מטרד; ובעניין זה אין אפילו טעם להשוות לשרת מוזיקה. כיוון מדויק של הזרוע והראש קריטיים, וכל אלו הם כאין וכאפס במשוואה "תקליט-תקליטור". לכלוך, שריטות, בלאי – כל אלו דברים שאינם קיימים הלכה למעשה בתקליטורים.

גם מבחינה מוזיקלית טהורה, יש למדיה הדיגיטלית יתרונות. הניקיון המובנה מאפשר לשמוע פרטים קטנים שאינם מכוסים על-ידי רעש, ובגלל שאין לה בעיות מכניות של עקיבה, הבס טוב יותר והעצמה המרבית גם.

ובכלל, כל נגן סביר הציע חבילה כוללת עדיפה על פטפון פשוט. לא פלא שהעניין במדיה אנלוגית קרס, ומה שנשאר הם אוספי ענק שנמכרו בזול, וייצור מצומצם מאוד של מכשור בעיקר לאלו שנשארו תקועים עם המוני תקליטים. אבל העניין בתחום לא פסק לגמרי, והיו לכך שתי סיבות טובות עם תוצאה אחת: היה "משהו" מטריד בצליל הדיגיטלי בהשוואה למערכת אנלוגית טובה, והיה "משהו" במה שפטפון הציע, שלא היה בתקליטורים.

לאחר ההלם הראשון

חלק ניכר מהתקליטורים הראשונים היו העברה מחומר אנלוגי, שהוקלט על רשמי-קול. בהשוואות פשוטות במערכות טובות, ולמרות כל היתרונות הנ"ל של המדיה החדשה, נרשמו כמה תכונות שליליות קבועות: הייתה חריפות מודגשת וצליל "דק" מהמקור בתחומי תדר מסוימים, משהו שנשמע כמו "חתימה" דיגיטלית. הבעיה הייתה שבאותם תדרים – 2000-3000 קילוהרץ – הסתובבו זמרות, מקהלות וגם כלים כמו כינורות, חלילים, חצוצרות וכיו"ב. בקיצור: חריף ולא טבעי. גם שחזור חלל הבמה לא היה זה, והעסק נשמע סינטטי במקרים רבים. גם הקלטות דיגיטליות מקוריות לא שינו מהותית את התמונה, למרות שהיו טובות יותר.

או-אז התגלה כי למדיה החדשה מספר עיוותים מובנים, ואלו טופלו במהלך השנים הבאות. ובכל זאת, משהו יסודי לא נפתר. החיפוש העלה כי משהו יסודי יותר פגום. אותו תקן Red Book קבע כי לא יהיה מידע מוזיקלי כל שהוא מעל 20,000 הרץ – הסף העליון של תדר השמיעה של האדם. לפי תיאורית הדגימה של ניקוויסט-שאנון (Nyquist–Shannon) התדר הדוגם צריך להיות כפול מזה הנדגם. הוסיפו 10% לביטחון (kHz 22.05) נקבע תדר של kHz 44.1.

והנה הבעיה: אכן, האדם שומע טון נקי (כמו צפצוף) עד kHz 20, אבל הוא שומע הרמוניות – כפולת התדר במחצית העצמה - גם מעבר לכך. ומה שעושה צליל של כלי לצליל של כלי ולא לצפצוף, הוא לא התדר, אלו הן ההרמוניות. זאת ואף זאת: לא רק האוזן הנבחנת שומעת תדרי קול, גם עצמות הלחיים משתתפות בשמחה, וגם הן יודעות "לשמוע" מעבר לתדר הסף. בקיצור: שגיאה קונספטואלית הובילה למגבלה מובנית ביכולת השחזור המוזיקלי של המידה הדיגיטלית אז. דרך אגב, על-מנת לפתור בעיות אלו, הומצאו בין השאר פורמטים דיגיטליים הדוגמים בתדרים גבוהים במיוחד, כמו kHz 192. ויש עוד : חלק ניכר מהצלילים הם אנלוגיים במהותם; תרגומם לביטים, במובן מסוים, תמיד עלול לגרום לכך שמשהו בסיסי לא יעבור.

העלייה שלאחר הנפילה

ואז – ממש כמו שקרה עם מגברי מנורות עשור וחצי קודם – התחילו לבדוק גם את החמרה שהוצאה לגמלאות. האזנה לתקליטים שהוקלטו בשש שנות הסטריאו הראשונות בלייבלים מסוימים ((Mercury Living Presence, RCA Living Stereo, הביאה למשפטים כמו "זה משהו שלא שמענו אז, ואנחנו לא שומעים כמותו גם היום". התוצאה: תקליטים מסוימים במכירות פומביות, החליפו ידיים כנגד מאות דולר לאחד. מעבר לשיפור המתמיד במערכות השמע בכלל, זכו הפטפונים ליהנות מיתרונות התקופה: חומרים והבנה של מפריעים.

עוד קודם למדו כי איכות הצליל של פטפון - כמו בעוד הרבה תחומים באודיו – מושפעת ממרכיבים רבים שאינם מדידים או לפחות לא נמדדו. ההתקדמות הגדולה נעצרה עם מתקפת ה-CD, ויצרנים יפניים ומאוחר יותר אירופאיים גדולים ירדו מהעסק. אלו שנשארו, חברות קטנות, נכון יותר סדנאות, נותבו לקהל קטן. פתרון טכני אחד, הנעת רצועת באמצעות מנוע חיצוני אפשרה מבנה ודרכים פשוטות להתגברות על בעיות מובנות כגון תדרים מציקים שייצר המנוע, גלי קול חיצוניים ואינטראקציה עם הפלטה עליה מונח התקליט.

לאט לאט, במהלך שנות התשעים, התגבשה ההכרה כי לפטפון ולתקליטים יש איכויות צליל שלמדיה הדיגיטלית אין: שחזור חלל במה, איזון טונלי נכון, נוכחות פיזית של המוזיקה ומעל לכל צליל צליל טבעי עדיף עם פוטנציאל ריגוש גדול יותר

יתירה מזאת, בזכות אותן מערכות אנלוגיות חדשות – ובעזרת מערכות אודיו חדשות – תקליטים בני דור נשמעו טוב בהרבה מימי תור הזהב שלהם – וכן: טוב בהרבה מאשר במערכות דיגיטליות. טוב – ונכון יותר. עד כדי כך, שהשבח הגדול ביותר שקיבל נגן תקליטורים היה שהוא משחזר מוזיקה בתחומים מסוימים "קרוב" לצליל שמעניק פטפון. אחת הבעיות הייתה שדברי שבח כאלו הוצמדו לנגנים מאוד יקרים – מאלפי דולר ועד למחירים חמש-ספרתיים.

וכך לאט לאט, החלו יותר ויותר פטפונים, זרועות וראשים חדשים לצאת לשוק, פונים לחובבי מוזיקה שהאזנה לה היא מרכיב חשוב בחייהם. המחירים, בגלל ממדי השוק, וההשקעה בחומרים ובייצור בקנה מידה קטן היו גבוהים ואף המריאו לאזורים לא ידועים. בתערוכות אודיו, הוצגו בכל פעם עשרות דגמים של פטפונים, ביניהם תמיד כמה חדשים, תמיד כמה בסוכמי עתק של עשרות אלפי דולר.

ואז, החלה תנועה מהכיוון השני. עם תחילת העשור החלו להדפיס מחדש אותם כותרים של פעם, והתחילו באלו ששילבו מוזיקת מופת, ביצוע ייחודי והקלטה מעולה. חנויות-רשת נפתחו, ועם הזמן הצטברו המספרים לאלפים רבים מאוד.

תמונת מצב

מדובר בלמעלה מ-10,000 כותרים, 60% מהם בהוצאה עכשווית, השאר במלאים לאחר תום ההדפסה. חלקם הוא פשוט הדפסה מחדש; אחרים הם לאחר Re Mastering – כלומר: טיפול מחודש בחומר המקור; במקרים מסוימים מדובר באלבומים שיצאו לאור באופן אקסלוסיבי בעקבות זאת, ההוצאה לאור של כל תקליטי 'הדלתות' או 'לד זפלין' היא דוגמא אחת מרבות. המהדרים מוציאים אותם במשקל 180 גרם (וגם 200) ויש גם במהירות 45, שיש לה חיסרון באורך הזמן, אבל יתרונות באיכות הצליל.

ברשת מצויות כמה חנויות ענק שמציעות אלפי כותרים בכל סוגי המוזיקה (בנוסף לתקליטים מיד שנייה ותקליטורים מכל הסוגים, יחד עם ציוד ייעודי לתחום).

תחום הפטפונים רוחש לא פחות. כיום פועלות בשוק קרוב ל-100 חברות המייצרות פטפונים, כאשר 40 מהן מייצרות לפחות דגם אחד העולה מעל 10,000 דולר. דרך אגב, ישנם חמישה דגמים מעל 100,000 דולר ואחד מעל 300,000 דולר. אליהם מצטרפים עוד כחמישים יצרני ראשים, המייצרים סך של מאות דגמים – מ-20 דולר ועד 18,000 דולר. לא פחות מתריסר יצרנים ייעודיים לזרועות בלבד (מעבר לאלו המיוצרים על-ידי יצרני הפטפונים עצמם) פועלים כאן, וגם כאן מדובר בטווח מחירים גדול וסכומים לא מבוטלים: מ-300 דולר ועד 10,000 דולר.

לאחר פרוץ התקליטור, החלו יצרני אודיו לוותר על כניסת פטפון לקדם מגבר; זהו מעגל שגם מגביר את האות וגם משווה אותו לפי תקן מסוים (RIAA) כדי לטפל בבעיות מובנות שיש לשחזור האנלוגי. וגם כאן, התחייה האנלוגית הביאה לכך שדרגות כניסה אלו מוצעות כיום (כתוספת או באופן תקני). אבל, העיקר והייחוד הוא בייצור קדם-מגבר מובנה לפטפון. וגם כאן, המבחר וטווח המחירים אדידים. למעלה ממאה דגמים מוצעים כיום, מ-30 ועד למעלה מפי 100, מעל 30,000 דולר (ויש שניים-שלושה ביותר). 

פורסם במקור בגליון 65 של סיגאר