בית פורטה פיאנו

הפסנתר הוא גדול ומורכב/וצלילו כמו כל המוזיקה

מאת: כפיר מרשק צילום: Wikimedia Commons 07/09/11

הפסנתר, בפשטות, הוא כלי הנגינה המגוון והעשיר ביותר ביכולתו וגם בהבעתו. עם מנעד המשתרע על יותר משבע אוקטובות, יכולת דינמית אדירה, וצליל שהוא "רק שלו" - שילוב ייחודי של פטישים על מיתרים - הפסנתר היה לכלי החשוב ביותר במוזיקה המערבית במאות האחרונות.

הוא זכה לכן למספר אדיר של יצירות שנכתבו רק עבורו, ולמספר לא פחות מכך של יצירות בהן היה שותף שווה לאחר, ליווה אותם או לווה על-ידם – ורבות מאוד הן מפסגת המוזיקה בכלל. הפסנתר עשה קריירה ככלי-עבודה עיקרי למלחינים – עד היום – והוא הופיע ומופיע בסלונים, באולמות קטנים ועל במות ענק, ובאותה מידה גם במסבאות ומועדוני ג'ז, והוא מלווה זמרים, גם של רוק, ואחראי גם למוזיקת רקע.

הפסנתר מאפשר להפיק צליל בקלות רבה, הנגינה הבסיסית בו אינה קשה והיה לכלי לימוד שרבים הכירו אותו. וכן, מיקומו בבית היווה גם הצהרה, ופסנתרי עילית היו הצהרה כפולה ומכופלת.

המאה ה- 18: המצאה והתבססות

הפסנתר המודרני הוא כלי מורכב: כלי מקלדת בו מנענעים מפעילים פטישים המכים במיתרים הנמצאים בתיבת תהודה. מקורותיו קדומים, כנראה בסַנְטוּר, כלי שטוח בצורת טרפז שעל מיתריו היכו בזוג מקושים מיוחדים. מקורו בפרס לפני למעלה מ-2500 שנה, והוא כנראה הפסנתרין המקראי כהאי לישנא: "בְּעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרוס [קַתְרוֹס] סַבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא" (דניאל, ג', ה').

כבר בסוף המאה ה-14 היו באירופה כלי מיתר שהורכבו בתיבות תהודה עומדות ונשלטו על-ידי מנענעים. אלו היו הצ'מבלי הראשונים. עם השנים ממדיהם ויכולתם המוזיקלית השתפרה, אך מעבר לצליל העדין עצמו, הייתה להם בעיית יסוד: הם היו חסרי יכולת לנגן בעצמה משתנה.

וזה השתנה ב-1700. במסגרת רשימת המלאי מאותה שנה עליה חתום הדוכס פרדיננד דה מדיצ'י, נכתב כי ברשותו כלי היודע לנגן לנגן "שקט וחזק", ch fa' il piano, e il forte, מעשה ידיו של ברתולומיאו כריסטופורי,אוצר כלי הנגינה של המשפחה. בכלי זה קלידים הפעילו פטישים שהיכו - לא פרטו - על המיתרים. עד 1711 הכלי היה אנונימי. בשנה זאת פרסם המרקיז של מאפי (Maffei), הסופר, המלומד ומבקר האמנות האיטלקי פרנצ'סקו סקיפיונה ((Scipione, מאמר על הכלי החדש, כולל המפרט, וציין כי זה לא קיבל את תשומת הלב הראויה.

המאמר הנ"ל תורגם לגרמנית ב-1725, גוטפריד זילברמן, קרא, התרשם - ושבע שנים אחרי בנה את הפסנתר הראשון שלו. היה זה שנה לאחר מות כריסטופורי - ששלושה מפסנתריו עדיין שמורים – וזילברמן כבר הוסיף להם מנגנון חשוב ביותר. המנגנון שהופעל ביד, ועם השנים הופעל עם הדוושה הימנית, נועד להפריד את האטמים מהמיתרים בכך לגרום להם לתנודות חופשיות אחרי שהפטיש היכה בהם. זילברמן הציג את הכלי לבאך, שדחה אותו תחילה בטענה שהצלילים הגבוהים רכים מדי ולכן אינם מאפשרים טווח דינמי מספק. הביקורת הבונה התניעה מקצה שיפורים, והם בתורם גרמו לבאך לשנות את דעתו ואף לשמש כסוכן מכירות(!) של פסנתרי זילברמן (1748-9).

לזילברמן היו גם תלמידים, ואחד מהם היה יוהנס שטיין, ששכלל את המנגנון הזה והוא גם מי שייצר פסנתרים להיידן, מוצרט ובטהובן. קבוצת תלמידים, "12 השליחים", נמלטה מגרמניה לאנגליה במלחמת "שבע השנים" (1756-1763), ואחד מהם, יוהנס זומפי (Zumpe), אחראי לפסנתר הניצב הראשון - יחד עם זילברמן, ופרידרצ'י ((Friderici ביבשת – וזה הפך להיות פופולרי במיוחד; הכלכלה הגואה בבריטניה עזרה.

ב-1777, בשת"פ נדיר מסוגו אז, יצרו ברודווד/סקוט/באקרס (Broadwood/Stodart/Backers) פסנתר שתיבת התהודה שלו עקבה אחרי קווי המתאר של הנבל, וגם זה מסימני פסנתר הכנף המודרני.

המאה ה-19: מוזיקאים ותקן

הפסנתר העניק למלחינים כלי יחיד רב-הבעה ויכולת והם רצו עוד מחומר הזה. הפסנתר הראשון שבטהובן קיבל היה בעל חמש אוקטבות; האחרון היה כבר עם שש – ואלו מצאו ביטוי בסונטות העילאיות האחרונות שלו - וב-1820 היה כבר פסנתר עם שבע אוקטבות. לשופן וליסט, שפעלו מהשליש השני של המאה, היו כבר פסנתרים כאלו, אז מתוצרת ארארד (Érard).

התעשייה מצדה הייתה יכולה למלא אחרי הדרישות האלו ומצדה להציע דגמים מתקדמים יותר ויותר. המהפכה התעשייתית אפשרה שליטה במתכת, וכך נוצרה (החל מ-1820) מסגרת הברזל שאפשרה מצדה מתיחת מיתרים בעצמה גוברת והולכת, עד 22 טון מאוחר יותר. כך נוצר צליל בעל עצמה ונוכחות, שהרחיב את יכולת ההבעה של המלחינים ואפשר קיום רסיטלים לפסנתר יחיד באולמות גדולים. ציפוי הפטישים שונה מעור ללבד לצליל מדויק ועמוק יותר (מ-1826 ועד 1874), מנגנון החזרה כפול אפשר הקשה נוספת גם לפני שהמנענע התייצב, הורכבו דוושות להארכת הצליל או לריכוכו, נוצרה מסגרת מתכת מלאה (1843), יושמו דרכי מתיחה שונות עם מחלקים (aliquot) שהשפיעו גם הן על איכות הצליל (בין 1820 ועד 1859) ועוד ועוד.

בשנה אחת, 1853, פתחו שלושה מגדולי אומני ייצור הפסנתרים את בתי המלאכה שלהם. 'בקשטיין' (Bechstein) ו'בליטנר' (Blüthner) בגרמניה ו'סטנווי' (Steinway) בארה"ב, הביאו את ייצור הפסנתר לשיאו, קבעו תקנים ולמעשה עיצבו את הפסנתר כפי שהוא מוכר כיום. מבין הגדולים הפועלים כיום, 'בזנדורפור' (Bösendorfer), שהוקם ב-1828 בוינה, היה הראשון, ועליו אמר ליסט "השלמות של Bösendorfer עולה על הציפיות הנעלות ביותר שלי" והיו עוד כמה, כמו ארארד שהוזכר קודם, אך מפעלו נשאר בלא מורשת. הרחק מאירופה, ביפן, נוסדה ב-1887 חברת 'ימאהה', המייצרת (גם) פסנתרים (וגם כלי נגינה אחרים, וגם אודיו ואופנועים ועוד).

המשמעות פשוטה: הפסנתר הנמצא עמנו מאז ועד היום שונה בתכונות היסוד שלו מהכלים להם נכתבו היצירות עבורו עד אמצע המאה ה-19.

המאה ה-20: שיאים ודעיכת-מה

המעמד הבינוני גדל והתעשר במהלך המאה ה-19, והפסנתר הפך לפריט רב-חשיבות בבתים אז. הייצור אפשר מחיר סביר, למוזיקה היה מעמד חשוב, ובילוי בבית - אגב פעילות מוזיקלית אקטיבית - היה בעל ערך רב בחיי החברה אז. וזאת הייתה דרך מצוינת להפגין גם תרבות וגם קולטורא, והיה גם כלי אופנתי לנשים – בסיס מצוין לשידוך ראוי.

כבר עם תחילת המאה העשרים, עם מוזיקה המגיעה דרך הרדיו, ולא הרבה מאוחר יותר, תקליטים ובילוי גובר והולך מחוץ לבית, החל הפסנתר לאבד את מעמדו הביתי ההוא. עם זאת, הוא היה מלך כלי הנגינה וכיכב באולמות הגדולים. עם רפרטואר עשיר באופן יוצא דופן, חלקו עילאי ממש - וגיבורי תרבות בדמות פסנתרנים דגולים, שהציעו פרשנויות אישיות ליצירות - לנגינה ולהאזנה לו היה ערך חברתי אדיר.

ולא רק במוזיקה קלסית. כבר ב-1860 נקבעה האמרה "אל תירה בפסנתרן" - ומקורה של זאת במסבאות של המערב הפרוע. הפסנתר היה לאחד מחברי ההרכב הנכבדים ביותר בג'ז, ולמעלה מ-500 יוצרי ג'ז חשובים פרטו עליו, כגון ת'לוניוס מונק, פטרסון, רי צ'רלס, אלינגטון, אוואנס, קוריאה, ארט טאטום וכו'. כמובן, הוא כלי חשוב גם בבלוז, וכן, הפסנתר מבצע גם ברוק, החל מתחילתו בראשית שנות החמישים, דרך החיפושיות, להקת קווין וג'רי לי לואיס ועד 'דרזדן דולף' העכשוויים. זמרי רפרטואר כמו רנדי ניומן, ג'והן קייל (מ'מחתרת הקטיפה'), טורי איימוס או בילי ג'ואל מלווים עצמם בפסנתר. וכן, גם בישראל, אצל מתי כספי ושלומי שבן (בייחוד) וגם אביב גפן, ונמצא אותו גם בשירי אריק איינשטיין, שלמה ארצי ועוד טובים אחרים.

המאה ה-21: בעולם משתנה

עדיין, הפסנתר הוא הכלי החשוב ביותר במוזיקה המערבית, עושה קריירה בהרבה סוגי מוזיקה, וברזומה שלו משיאי היצירה המוזיקלית. אבל דברים השתנו, ומבחינתו לאו דווקא לטובה: מעטים ביחס לומדים נגינה עליו, גם בגלל שהוא כבר אינו הצהרה חברתית ואופנתית, קונצרטים מושכים פחות, דור הנפילים ההוא כבר לא כאן, במוזיקה העכשווית הפופולרית לסוגיה הוא לא מאוד חשוב – ומעל לכל: קל להגיע קרוב אליו, בהקלטות לפחות, דרך אמצעים דיגיטליים.

מנגד, אין כלי שנגינה עליו יכולה ליצור את עושר הצלילים וההבעה שמציע הפסנתר. ולכן הוא כאן.