אמנות› עופר ללוש יוצר מאהבה

חזור אחורה »

ראיון עם עופר ללוש צייר ופסל

מאת: טלי מחלב צילום:

שתף ב:

תמונה פותחת: עופר ללוש בדיאלוג עם פסל דיוקן עצמי שהוא יוצר. צילום: גילה אורקין

אני פוגשת את האמן עופר ללוש בשעת בוקר מוקדמת. ממרפסת הסטודיו שבקומה השנייה, בלב אזור התעשייה של חולון, הוא מנופף לקראתי ומסמן לי להיכנס. הכניסה לחלל הסטודיו חושפת עשרות דיוקנאות ופסלים בגוני אפור-שחור, ועל קירות הבטון תלויים אינספור ציורים בגדלים שונים. בצד שמאל מטבחון קטן ובקיר הסמוך לו מודבקות תמונות ילדיו של ללוש כשהיו תינוקות. תוך שאנו מחליפים מילות היכרות ראשונות הוא מוביל אותי אל כורסת האירוח שבמרכז הסטודיו, שבסמוך לה ניצבת מראה, דרכה הוא מצייר את דיוקנו מדי בוקר.

ללוש מצייר, מפסל, רושם ומצלם – תלוי באיזו תקופה תופסים אותו. הוא נוסע המון לחו"ל, בקרוב לסין, לפַסֵל דיוקן עצמי בן ארבעה מטרים, שיוצג באחד המוזיאונים הגדולים בשנגחאי. בו בזמן הוא מתכונן לתערוכה שתוצג בדצמבר בגלריה בשוויץ, וגם עובד על איורים לשיר של המשורר הצרפתי סטפאן מַלארמֶה, שתורגם לעברית ויֵצא לאור בצורת ספר המכיל את מילות השיר בצרפתית ובעברית, עם האיורים של ללוש (תרגום: ליאורה ברינג הדקר, הוצאת "עולם חדש"). הוא מחזיק בסטודיו בפריז, בבייג'ין ובישראל. במשך שנים עבד באיטליה, הציג במוזיאון אלברטינה שבוינה, לימד באקדמיה בסין, ולפני 15 שנה קיבל הצעה מגלריה נחשבת מאוד בשוויץ, אבל סירב, כי התבקש לעבור לגור שם. "כדי ליצור אני חייב להיות קרוב לתל-אביב, לשפת הים, לאווירה הקוסמופוליטית. למרות שגדלתי בחו"ל, כאן זה הבית".

נפרדו או נפגשו?
במשך שעתיים, אולי יותר, גלגלנו שיחה על החיים ועל אמנות. דיברנו על חלומות, חבֵרות, משפחה ואהבה. תהינו מה זה להיות אמן ישראלי, מה משמעות המילה כבוד, איך זה לגור ביפו ליד הים ואיך נראה עצב. מדי פעם ללוש קם ממקומו והוביל אותי אל החדר הסמוך, שבו מאוחסנים מאות מציוריו, ושלף ציור נוף שהזכיר לו סיפור מתקופה אחרת. באחת הפעמים לקח אותי אל קדמת הסטודיו, שם ניצב פסל מתכתי בגוון חלודה, ושאל אם לדעתי אלה שתי דמויות שמתחבקות רגע לפני פרידה או שמא זה עתה נפגשו. "נפגשו", השבתי, ולא באמת יכולתי לדעת; אני פשוט מעדיפה פגישות על פני פרידות. וכנראה שגם ללוש כזה. ילדותו עברה עליו בתוניס, שם נולד, והוא מתאר אותה כדומה מאוד לילדות תל-אביבית. כדורגל, ים ומטקות. אבל, לדבריו, די מהר הפסיק להיות ילד. "כשהייתי בן 13 היהודים נזרקו מתוניס. לקחתי את אחי, בן 11, באונייה למרסיי, לנּו לילה במלון בנמל ולמחרת עברנו לפנימייה בצרפת. שם הילדות שלי נגמרה".

האמנות היתה בנוף ילדותך?
"התחלתי לצייר בגיל צעיר מאוד. כל המחברות שלי היו מלאות בקשקושים. סבא שלי היה אספן תמונות, בעיקר מהמאה ה-19. ספגתי הרבה משם, אבל אף פעם לא חשבתי שאמנות היא דבר רציני, ופניתי למדעים מדויקים. כשחייתי בצרפת נרשמתי לאוניברסיטה, ללימודי מתמטיקה ופיזיקה, וכשעליתי לארץ בגיל 19, משהו קרה". כאן המילים כאילו נגדעות מפיו, הוא שותק לרגע, מקמט את מצחו וממשיך בקצב אִטי ובקול מוחלש: "בתקופת שירותי הצבאי, בזמן מלחמת ההתשה ב-1968, עברתי משבר, חטפתי צהבת זיהומית קשה. שכבתי בבית הבראה עם התחושה של אי ודאות מוחלטת. לא היה בי כוח לעשות דבר מלבד לצייר, ואז הבנתי שזו יכולה להיות דרך רצינית. לאט לאט האמנות שאבה אותי אליה".

הכנה לפסל ראש שמוצב כיום במוזיאון תל-אביב. צילום: אבי חי

לא מפחד להתבגר

הבחירה באמנות הביאה את ללוש (68) בחזרה לפריז. הוא נסע לשם בשנת 71', ללימודים בתחום זה, וחזר ארצה ב-75'. למרות זאת, לא האמין שיוכל להתפרנס מציור. ובאמת, עד גיל 40 חילק כרוזים בתיבות דואר, עבד כברמן ועשה תפאורות לסרטים כדי להביא לחם הביתה. "בגיל 30 הייתי אמנם צייר מפורסם בארץ, נכנסתי לגלריית גורדון, שהיתה הכי נחשבת בעיר, אבל לא מכרתי כלום כמעט". גם את התערוכה הראשונה שלו הוא מכנה "נפילה גדולה". "התרגשתי מאוד לקראת התערוכה, ולא מכרתי שום דבר. לא היה לי אפילו כסף למלון, וישנתי באוהל סיירים אחרי ערב פתיחה מפואר ויוקרתי".

אבל כל זה נחלת העבר. מאז הספיק ללוש להציג בתערוכה במדריד, שבה הוצגו גם עבודות של פיקסו, ולמכור עבודות בסכומים לא מבוטלים. עכשיו הוא אופטימי לגמרי: "העתיד עוד לפני. אני לא מפחד להתבגר. עבדתי קשה מאוד כל החיים, לקחתי כל מיני כיוונים, ופתאום אני מרגיש שזה יוצא בקלות. זה זמן הבציר שלי. יותר נכון, יותר פשוט, יותר אסוף".

פסל ברונזה, "ראש ויד". צילום: אבי חיפסל עץ, "זוג". צילום: אבי חי

אתה זוכר מה היתה היצירה הראשונה שלך?
"היא היתה איומה. בכלל, עד גיל 28 עשיתי דברים די גרועים, פורטרטים חלשים מאוד, שאת רובם השמדתי. כשחזרתי ארצה אחרי הלימודים בפריז, תוך שנתיים של עבודה יומיומית בסטודיו מצאתי את עצמי. עשיתי הרבה עבודות ותליתי אותן על הקיר. עברתי תהליך של דרוויניזם, היו עבודות ששרדו והחזיקו מעמד והיו כאלה שזרקתי. היום אני ממשיך לצייר נופים, אבל הם לא ברמה של הפסלים שלי. יכול להיות שבעוד חמש שנים אני אעשה סדרת נופים צבעוניים שיחזיקו יפה לידם".

נחשב זאב בודד

די בסיבוב קצר בסטודיו של ללוש כדי להתרשם כי הדיוקן הוא המוטיב המרכזי בעשייה שלו. "הגעתי לאמנות בתור אמן בשל, בתקופה שאמרו שהציור מת. זו היתה ההתחלה של האמנות הקונספטואלית, והדברים שעשיתי נחשבו פאסֶה. הייתי חייב לחדד את עצמי באמירה כדי לשרוד בתוך שפע הדימויים, והראש נראה לי אחד האובייקטים הכי חשובים לנו, כבני אדם. אוניברסלי, אינסופי ועל זמני, ולכן העמקתי בו".

כשאני שואלת לדעתו של ללוש, האם אמנים זוכים לכבוד הראוי להם בארץ, הוא מבטל את השאלה על הסף ומסביר: "זה לא חשוב. אמן לא עושה את מה שהוא עושה בשביל כבוד. אמן אמיתי עושה כי הוא מוכרח, כי אחרת הוא חוטף סרטן ומת. לאמנים מסוימים חשוב הכבוד, אבל אני חושב שזה פתטי. אם אוהבים את העשייה שלי זה כיף, אבל זו אהבה, לא כבוד. יש אספנים שרוצים עבודה של עופר ללוש רק בגלל השם, וזה ממש מגעיל אותי. ויש אספנים צנועים, בלי הרבה אמצעים, שקונים עבודה ב-30 צ'קים דחויים, וזה הכי מרגש בעיני".

על אף שללוש הוא אמן בינלאומי לכל דבר, בחו"ל הוא מוצג כאמן ישראלי, כזה שמבטא הרבה מהחרדות שיש בארץ, שמזוהה עם מה שחושבים על ישראל. בארץ זה יותר בעייתי. הרבה פעמים כשיש תערוכות של אמנים ישראלים הוא לא שם. "אני צייר רציני, זה כבד, לא כל אחד יכול להתחבר. עשיתי תערוכות בחו"ל שנחשבו הצלחה גדולה, אבל באמנות הישראלית אני נחשב זאב בודד".

היית רוצה להיות יותר מזוהה עם אמנות ישראלית?
"אני רוצה להיות אני. אני שלם עם מי שאני"

מהי המחמאה הכי גדולה שקיבלת?
"כששני מבקרי אמנות חשובים מאוד כתבו על אותה יצירה שלי דברים מנוגדים. אחד כתב 'המנון לחיים', והשני כתב 'תהלוכת מוות'. אז הבנתי שהצלחתי".

יש אמנים שמשפיעים על היצירה שלך?
"ודאי. אני כל הזמן גונב רעיונות. מאמנים טובים, גרועים, ובעיקר מחובבנים, כי הם אפילו לא יודעים שהם גאונים".

אם לא היית צייר או פסל?
"יכולתי להיות הרבה דברים, אבל לא הייתי רוצה להיות שום דבר אחר".

מנוחת האמן. ללוש והסיגר. צילום: טלי מחלב

מה הם התחביבים שלך?
"אני שוחה, אני מעשן סיגרים, והכי נהנה לעשן עם עוד חבר. פייר רסטני, אחד ממבקרי האמנות הכי חשובים במאה ה-20, היה חובב סיגרים מושבע. היינו יושבים יחד בבית קפה ליד מרכז פומפידו בפריז ומעשנים סיגר. מה שאני הכי אוהב בסיגר זה קצב השיחה. רגוע, אטי, נינוח, מלא הקשבה".

מה מרגש אותך?
"אהבה".